כבר כמה שנים אני יודעת שהדבר שאותו אני הכי רוצה לעשות הוא להיות רופאה. רופאה מנתחת, הכי טובה שאפשר. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. יש לי הרבה חלומות על זה, כי אני יכולה להרגיש את זה שאם אני אשקיע ואלמד ואהפוך להיות מנתחת אני אהנה מכל רגע.

אבל אני מוכנה לוותר על החלום הזה בשביל להיות רזה.

שאלתי את עצמי מה באמת חשוב לי, מה הדבר שאני הכי הייתי רוצה באותו הרגע. התשובה עלתה מיד, באינסטנקטיביות - אני רוצה להיות רזה. כמה אני רוצה את זה? מאוד. הרבה יותר ממה שחשבתי. אני מתכוונת ללהיות רזה בשנייה אחת, קסם, ולהמשיך להיות רזה לנצח.

הייתי מוכנה לשלם את כל הכסף שיש לי עכשיו כדי להיות רזה.

אם היה לי, הייתי משלמת מיליון שקל כדי להיות רזה.

הייתי מוותרת על קריירה ברפואה כדי להיות רזה.

אפילו הייתי מוותרת על אחי הקטן.

הייתי מותרת על הכל, חוץ משני דברים - החוכמה שלי ו-7 אנשים ספציפיים.

אז למה אני עדיין שמנה?

למה אני מוצאת את עצמי כותבת פוסט בשמונה בערב אחרי שאכלתי ביום הזה 2000 קל'? זה מספר כל כך עצום. כבר כמה זמן לא היה בולמוס כזה, חסר שליטה, חסר מעצורים. כזה שאני חייבת לאכול, אני מרגישה את הראש שלי בוער מרוב מחשבות של 'אני חייבת'. למרות שאני יודעת שלא.

אה, הנה היא באה. התחושה של להרוס. ברגעים כאלה שאני רוצה לקחת את השומן המדלדל שלי ופשוט לגזור אותו עם מספריים. ברגעים האלה שאני רוצה לתלוש לעצמי את הריאות. אבל אני לא עושה כלום. אני אף פעם לא פגעתי בעצמי, ואני אף לא אפגע. אף פעם לא הקאתי. אני רואה הרבה בנות שמקבלות מוטיבציה מהרס עצמי, שאנה היא הדרך שלהן למשהו רע. אני אף פעם לא מצאתי את אנה שם. אנה היא טובה, היא מושלמת, היא אני שממשה את הפוטנציאל המלא שלי. היא הגרסה הכי טובה שלי.

למה אני חלשה כל כך? למה אני מביטה בצלחת שלידי, שמלאה בפירורים של פיתה, ורוצה לבכות? למה כל יום אני רואה את המשקל עולה קצת ויורד קצת, אבל אף פעם לא באמת, אף פעם לא מספיק? כל לילה לפני השינה אני רואה את אני המושלמת, הרזה כל כך שבא לבכות. יש לי בטן שטוחה והדוקה, רווח בין הרגליים הדקיקות, פנים צרות עם עצמות לחיים גבוהות, חזה במידה A בקושי, זרועות שלדיות ועצמות בולטות בכל מקום. אני תמיד לובשת בגדים מדהימים ונראית נפלא, לא משנה מה אני עושה.

אני לא רוצה כאב או סבל. אני רוצה שמחה, אני רוצה להיות מאושרת כי אני אביט במראה ואוהב את מה שמסתכל עליי בחזרה. וזה נמצא בתוכי, כאן בפנים. רק צריך לתת לו לצאת החוצה.

אני מקווה שלכן הולך טוב יותר, כל אחת שצריכה חיבוק ועידוד אז