כתיבה היא משהו שפורט על רגש טרי וישן ולי אין מנגינות בראש, כאילו הכל הפך להיות פרקטי, לקום, לנשום, לישון. 

המציאות היא שקשה לי להכיר באמת , קשה לי להפתח ולנסות כי בכל דבר מוטבעת חותמת של אשמה ועינים  פתוחות. מאחורי צעיף חצי שקוף חצי אטום.כל זה נועד כדי לא להרגיש ויענו זה לא אפשרי בכלל לא להרגיש ולא משנה כמה אני מאלפת, מווסתת , משנה מחשבה וזוויות ומציאות, הכל כואב גם שנים אחרי, כל חשיפה מותירה אותי עם פצע שמשפשף וממאט להרפא למרות כל הסטריליות מסביבו. ואני לא מבינה איך יש כאלו שלא כל דבר שורף להם שלא נותרים עם רגשות עזים כאילו הכל היה לפני דקה ולא עשור או שנה. הלוואי שתקראי את זה ותוכלי להבין ותוכלי לנשום לרווחה, הלוואי ונוכל להרפות  או לסכור מעגל  כאילו זה דורש טקס  שאחריו הכל יהיה נקי וחלק. זה נראה לי מטופש, דמיוני, לאהוב ולהרגיש  כשאין נוכחות כי סה מומצא,הכל בראש, הכל קשור לאיבחונים פסכיאטרים. על אישיות גבולית טורדנות. אז זו רק אובססיה של רגש שמתפקע. 

ובחורף אני מתעוררת מחדש כאילו הגוף נזכר מתי הוא יצא, האוויר  כמו נשימה וצרחה ראשונה של לידה.בטח כשנולדתתי היה את הריח הזה באוויר. 

אני רוצה להמשיך לכתוב על רגש ועיכוב וקיפאון אבל למד כל זה יש התנסות חדשה כל הזמן. יום אחד אני עם מספרים יום אחר מרדדת בצק ויד כל כך הרבה אנשים חדשים כמו בתחנת רכבת והכל חולף ולא נוגע וקליל ונעים, לעומת הכבדות , זה תמיד לעומת. התנסות לעומת המנעות, שקט לעומת צעקות, אהבה ושנאה. ואני מבינה אחרי תקופה שזה לא קל, להתקיים לצד אדם סוער כמותי שנוצתת בו אש  סתם מאיזו רוח שחלפה, יש בזה משהו אלים ומפחיד שמבטל את הצד השני. 

אני לא יודעת איפה להטביע את התחושה הזו,הלוואי שתדעי ותביני