אמרו וצדקו!

וזה היה המשפט הראשון שנאמר מפיהם של אותם אנשים מסכנים שהבינו את מה שעשו הגרמנים (ימח שמם!)

זה היה תחילת הדרך עד למרד גטו ורשה,כאן הם כבר התחילו להבין ולנסות לשנות את המצב.

בשנה שעברה,בזמן כזה בידיוק,למדנו בהיסטוריה את כל נושא השואה,הגטאות,המורדים,המאבקים.. ראינו סרטים,דיברנו עם ניצולי שואה,קראנו מאמרים ונוכחנו לדעת מה באמת היה שם.

אני אישית לקחתי את השנה הזאת בקושי רב,התחלתי באמת להבין מה היה שם,חוויתי את ההרגשה על בשרי, "מעין חוויה"

אני לא יכולה להרגיש את אותו דבר,בחיים זה לא השתווה לדבר האמיתי אבל אני הרגשתי שלפחות נפשית אני איתם.

הייתי חיה בפחדים שכל יום זה יחזור,הייתי מפחדת לזרוק שאיריות אוכל,הייתי מנסה שלמור אוכל,בכלל זו הייתה תקופה נוראית.

חלמתי חלומות מוזרים:

שאני בגטו,שאני מדברת עם היטלר,שהורגים אותי במכנה גז והחלום שהכי זכור לי הוא שהייתי בתוך הסרט הפסנתרן :(

קמתי בסיוטים,בכיתי מתוך שינה,צעקתי וזעקתי שיעזרו לי ורק אמא קמה לחבק אותי ולהגיד לי שזה רק עוד חלום רע.. ואני נשבעתי לה שאני כן הייתי שם וזה היה כ"כ נורא.. (תזכורת חוזרת לעצמי,לא ללכת לישון אחרי סרטי שואה..).

המשפחה הרחוקה שלי מצד אבא נספתה בשואה,כל האחים של סבתא שלי ניספו,סבתא שלי היא ניצולת שואה..

עלתה לארץ,נמלטה מהגרמנים.. אני לא הספקתי להכיר אותה.. :( וזה חבל לי..

לא גדלתי על סיפורי שואה כי לא הספקתי להכיר אותה,לא נפל בחלקי הכבוד אבל היא הספיקה לראות אותי, אבא שלי לא מספר לנו כי הוא בנאדם מופנם,הוא בעצמו גדל במצב קשה, ההורים שלו התגרשו כשהיה איש קטן (8) סבא שלי מת מדום לב וסבתא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 10 חודשים..

אמא הייתה אומרת שהיא הייתה נשמה,הייתה אוהבת אותנו ולא זזה מאיתנו תמיד הייתה מחייכת.. מביאה לנו ממתקים ושומרת עלינו.. למרות כל המ שעברה זה לא נכפה על הילדים,ז"א אבא שלי ואחותי לא גדלו בצל הזיכרונות..

אחות של אבא שלי,אהובה, יודעת פה ושם אבל לא יותר מידי..

הטעות היחידה באבא שלי הוא בזה שהוא מופנם.. בכל מה שקשור לזה.. אבל אני מבינה אותו ואת הרקע שלו.

הנושא של יום השואה, הוא נושא כואב..

אני בכלל לא מבינה איך אפשר לחשוב על דבר כזה, אני בחיים לא יצליח להבין מה חשב לעצמו היטלר ,מה עבר לו בראש באותם רגעים..

פעם הייתי מקללת,מתעצבנת,שורפים את התמונה שלו בל"ג בעומר אבל בשנים האחרונות אני מלאה ברחמנות וחמלה.. אני לא יגיד שכעס לא.. יש כעס והוא דיי עצום.. אבל שומדבר לא יחזיר את המצב לקדמותו.

שש מיליון האנשים האלה,שהיו קורבנות,חפים מפשע.. עוללים,תינוקות,נכים.. למה???????? למה,למה עונש כזה??

אפילו אין לי למי להפנות אצבע מאשימה.. :\

אין!! פשוט אין.. :(

כל יום השואה אני שואלת את בורא עולם,את אלוהים למה?

כל יום ביום הזה אני מלאה בכעסים,מלאה בשאלות,תהיות,מבולבלת.. תמיד עולה השאלה איפה אלוהים,איפה הוא היה?

ואני מתחמקת ממנה.. כדי לא לערער ולהרהר לי את האמונה..

אני משתיקה את עצמי בכך שאם זה קרה,כי הייתה סיבה מסויימת שהוא הביא את זה עליהם..

אני לא מאמינה לאנשים האלה הדתיים שמתרצים את השואה"בגלל שהייתה התבוללות" איזה התבוללות?? ילדים בני פחות משנה אשמים בהתבוללות??? הם טהורים הם כ"כ קטנים הם לא מבינים כלום מהחיים שלהם.. שלא זכו להבין בכלל.. אתם מאשימים בהתבוללות?! אתם צריכים להתבייש!!

אני מלאת כעס על אלה שלא מרכינים ראש,לשתי דקות האלה,לאות הזדהות,להראות שאתם מבינים בכלל מה היה.. לתת כבוד..

להראות שאנחנו לא שוכחים.. להיות גאים.. ביום הזה מבחינתי זה מקור לגאווה לעם היהודי ולעם הישראלי.. כי גם ברגעים הכי קשים הם לא איבדו את האמונה בה',תמיד קיימו מצוות,נשאו תפילות,חגגו חגים,הדליקו נרות.. הגאווה היהודית הייתה בלב שלהם.. הם לא שכחו מי הם ומה הם.. וההכחות זה הטליתות.. הכיפות,הספרי תורה..

  ומכחישי שואה,אותם צריך להרוגגגג!!!

הכי הכי מעצבנים אותי!

למסע לפולין לא היה לי אומץ לצאת..

למרות שדודה שלי תמכה בי ועודדה אותי לצאת,ידעתי שאני לא אספוג את זה..

שאני לא יעמוד בזה ולא יהיה לי את מי לחבק ולבכות על הכתף.. ברגעי הפחד והייאוש..

אם מה שהיה לי רק שלמדתי,התחלתי להבין והפנמתי,ראיתי סרטים,והייתי במוזאון והיה לי קשה מאוד.. ועברה עליי תקופה לא נעימה..

מה יהיה שאני אהיה במקום האמיתי.. וויתרתי :\

לא הייתי מסוגלת ועדיין..

אבל מי שכן מסוגל ומי שכן יכול אני גאה בו!! ומלאה הערכה וכבוד אליו.

פעם כשהייתי קטנה,כשהיינו שומעים את הצפירה,זה היה כאילו סיפרו בדיחה מאוד מוצלחת.. הייתי צוחקת,מתגלגלת מצחוק..

הייתי גוררת אחרי עוד מלא ילדים,הייתי עושה שטויות וזכור לי פעם שרק אני ועדי היינו בה ואפילו אני לא מסוגלת לנסות להגיד מה היה שם כולי מלאה בושה וחרפה.. ולא רוצה אפילו להיזכר מה היה ,איך בכלל הייתי מסוגלת לזה:((

היום שאני שומעת את הצפירה אני מלאה בדמעות,בפחד ובעיקר בכבוד ובהערכה כלפיהם!! :\\

ומרכינה ראש בצער ויגון :(

ביום השואה,בצפירה בת השתי דקות,כל התמונות,הסרטים,השמות,התמונה של סבתא שלי,העיניים של הילדים,הכובעים שלהם,האנת בעיניים והפחד.. הכל עובר לי בראש,בעיניים בלב ואז מתפרצות הדמעות.. והתמונה שהכי הכי זכורה לי היא התמונה של הילד.. שרואים בעיניים שלו שהוא חף מפשע.. רואים את הפחד בעיניים ואת המוות מתקרב אליו.. וזה לא עוזב אותי :((

יזכור עם ישראל את
ששת מיליוני בניו ובנותיו,
שנטבחו ונשרפו ונחנקו והורעלו
ונתלו ונקברו חיים,
אבות עם בנים,
אימהות על עולליהן,
זקן ונער וטף.

אני גאה להיות יהודיה!! 

אני אנצור את הסיפורים בליבי ואעביר אותם לדורי דורות..

יהי זכרם ברוך! אמן :((

תיהיה נשמתם צרורה בצרור החיים!

ובלב כל האומה כולה.

נזכור ולא נשכח :\