דעו לכם הגמל אף פעם לא מסתכל על הדבשת של עצמו.. אל תחנכו את הילדים שלכם לזה. 
מגיל קטן חפרו לי שאני צריכה לראות מה לא בסדר איתי ולתקן את זה, ורק אחר כך לבוא בטענות לאחרים. זה אחד הדברים החזקים שמלווים אותי וכמובן גם ההתנצלות שלא מאחרת להגיע.

כשרבתי עם חברה, מצאתי איפה אני לא הייתי בסדר, למרות שהאשמה הייתה לגמרי עליה, והתנצלתי על החלק שלי וגם על שלה!!
כשמשהו לא היה נראה לי בסדר אצל אחרים, אף פעם לא אמרתי כלום דבר, אפילו שזה חרה וחרא לי ואפילו שהיה ביכולתי לשנות את זה, כי באיזה זכות אני אעיר לאחר כשאני לא מושלמת בעצמי?  וגם כן ה "לא נעים לי" הזה!!

אבל די, חלאס ! כמה אפשר? נכון, כל אדם צריך לפקוח עין אחת על מגרעותיו בשביל לתקן אותם ועין שניה כדי לראות את הטוב בחברו. אבל כשאתה היחיד שעושה את זה ועם אובר מצפון,אתה נדפק!!! נדפק חזק.

עמוק בתחת!! סורי אני עצבנית..

הייתי בכל כך הרבה מסגרות בחיים:לימודים,תנועת נוער,שירות לאומי,גן,פסיכומטרי.. הבנתם את הקטע. בכל מסגרת התחברתי להרבה, מהרבה למדתי ובאותה מידה נפגעתי אבל הכל עבר רק אצלי בראש, הסרט שנע והמצפון אבל החלקתי.. לפני שנתיים הכל התפוצץ לאט לאט בפנים עם כל החברות הכי טובות עם החברה' שקראו להם ה-חברים שלי, הכל התפרק לרסיסים נשארתי בודדה במערכה אבל הכי כואב זה שבדרך איבדתי קצת את האמון, ירד לי מאנשים והשיתוף הרגשי של פעם לא קיים היום כמעט בכלל .

למה סיפרתי את זה? אה כן, חזרתי ללמוד :\ 

אחרי 3 שנים של הפסקה ואחרי ניתוק כמעט מוחלט מהשנתון שלי חזרתי לכיתה מגובשת ופלצנית, צעירות וואנביס גננות וכאלה.. 

כשנכנסתי פעם ראשונה לכיתה רק מסקירה חיצונית עליהן הבנתי עם מי יש לי עסק. מישהי אחת הכרתי מדרך לא דרך והשאר נעצו בי עיניים כאילו מה.

החוויה של ההתאקלמות או כניסה למין "מרחב מוגן " כזה הוא נורא קשה,מהוסס, מלחיץ. 

באתי בחזרה בגישה של "לא באתי לחפש חברות " אבל זה פוגש בי כל הזמן, אני אדם אמוציונאלי ובגלל זה החרמתי את הסמינר\מכללה במשך 3 שנים, חשבתי שעשיתי סוויצ' או מיני סוו'יצ אבל זה לא עבד. ברגע שנכנסתי וראיתי את האחווה, ראיתי חומה והתחלתי לרעוד קצת. חווית ההשתלבות היא קשה, הרגשה של עוף מוזר.

והן כאלה מתנשאות , משתמשות בבדיחות וצחוקים פנימיים זה מעאפן. בחיים לא נתתי לאף אחד הרגשה כזאת, יכול להיות שההתנהגות הזאת שלהן זה לא במודע או שכן אבל וואלה תתאמצו להתנהג יפה.

בשבוע הראשון החלטתי לא לקחת רטלין, החלטה טובה רק שזה החזיק כמה שעות בודדות עד שנכנעתי ולקחתי. ההרגשה שוואלה אין לי על מי לסמוך ולבקש חומרים להשלמה וכאלה האיצה בי לקחת. 

אחרי ההתרשמות הראשונית הנ"ל אני מודה שזה קצת השתחרר, ההומור שלי וההפרעות השתלבו, המרצים שיבחו אותי על חזרתי ווואלה קצת זרם.

להפתעתי אני לא שקופה ועדיין שמישהי קוראת לי בשמי אני מתרגשת חחח איזה חוויות של פגועת HDAD יש לי. לא חשוב.

בקיצור הדברים מתחברים לטוב לאט לאט, אבל החוסר הביטחון הזה -לא לסמוך על אחרים כשחסר לי חומרים זה מתסכל, אחרי חווית הלא הראשונה בשנה א' הבטחתי שאני לא אבקש יותר. היה לי ממש קשה להרים את עצמי. קשה מאוד להסביר את ההפרעה הזאת. אוף הסנגור הזה אני לא אוהבת להשתמש בזה בגלל זה אני נמנעת ונזהרת.

אממ בעיות האכילה הפסיכולוגיות שלי מחריפות, אמא שלי רוצה לשלוח אותי לטיפול. אני השלמתי עם זה אבל עדיין יש חלקים שמתוסכלים מזה.

השנה החלטתי שאני לא חונכת ילד ולא עושה שום פר"ח ושום עציץ. 

אני משלבת רק עבודה עם פעמיים לימודים וסה-טו לטוטוטו. אני לא רוצה להתמוטט השנה. למרות ששכר הלימוד בשמיים והעבודה שלי מכניסה רק 3500 ואפילו פחות אני אעמוד בזה, עובדה ביטלתי אשראי אחד אבל העליתי מסגרת בקודם. טוב אני משתדלת לחסוך :).

חזרתי למיני קשר עם הבחור המופתע.

יש לי לפטוק חדש.

אני משתלבת הרבה יותר טוב בגן ומתברגת אט אט לגננת-גננת ,לא סתם. (:

והבשורה הכי משמחת שנותנת לי דרייב חדש לחיים, השנה בעזרת השם אני אהיה דודה!!! אחותי בהריון (((: איזה אושר!! מי, מי שמנצ'יק קטן :))

עונת החתונות נרגעה והתחילה עונת הגירושין, למה זה משמח אותי?? שאלה טובה.

נמאס לי מהאייפון שלי.

הפסקתי ללכת לשיעורים של הרבנית עם אחותי.

ואם הפוסט הזה לא נשמר, אני מתאבדת.

________

(:

יש לי מחשב חדש, ממש מרגש.

קניתי ילד אומנם מגודל ופלזמתי אבל בכל זאת, רכש חדש :)

שאני אסיים להתלהב ממנו ומהדרך החדשה לתקשר עם העולם, יהיה כאן פוסט.

קולולולו (: