פעם, כשעוד הייתי ילד, טיילתי ביער. כבר כמעט היה הזמן שאמא היתה קוראת לי לבוא לאכול ולשיון כששמעתי בכי. זה היה בכי קטן ושקט, אבל שמעתי אותו. עקבתי אחרי הקול בין העצים והצללים ופתאום ראיתי אותו. היה לו שיער בלונדיני יפה והוא היה מכוסה בבגדים לבנים יפים. על גבו היו שתי כנפיים לבנות וטהורות שהיה להם מאין זוהר כזה. הוא ישב בצורה מקופלת וחיבק את ברכיו, כמו כדור, כאילו הוא מנסה להיות הכי קטן שהוא יכול.

לא ידעתי מה לעשות, ואז נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי - קודם כל אומרים שלום ומציגים את עצמך.

"שלום," אמרתי, "אני תומר." הבכי של האיש הפסיק והוא הרים את ראשו אלי. פניו היו כמעט מסנוורות ביופין, ועיוניו, אף על פי האדמומיות שלהן רטיבותן היו מדהימות ותכולות עם עומק של שנים, למרות שהאיש נראה בן 25 לכל היותר.

הוא ניגב את עניו מדמעותיו ואמר בהיסוס, "שלום לך תומר, לי קוראים אהוביה."

"אהוביה? איזה שם מצחיק," היום אני מתחרט על האמרה הזאת, זה היה חסר טקט ומאד לא מנומס מצידי. בכל אופן, המשכתי, "למה אמא שלך קראה לך אהוביה?"

"אלוהים קרא לי ככה," הסביר והסיט את מבטו אל שורת נמלים שפתאום נראתה מהפנטת אותו.

"מה השם שלך אומר? שלי זה שם של סוג של עץ דקל." שאלתי בתומי.

"שה' אוהב אותי. הוא אמר לי ככה בעצמו." אהוביה אמר וחייך.

"מה? איך דיברת עם אלוהים?" אני התישבתי לידו, מרותק כיוון שלא יכולתי לעשות 2+2 בראש ולגלות בעצמי.

"אני מלאך." אמר.

"וואו! מלאך?" שאלתי בהתלהבות, והוא הסתכל עלי עם חיוך ועיניים עצובות. "אף פעם לא פגשתי מלאך."

ישבנו בשקט בערך חצי דקה ואז נזכרתי "אהוביה?" הוא הביט בי עם מבט שואל. "למה אתה בכית קודם?"

"כי אלוהים גירש אותי מגן עדן," הוא אמר בשקט ומבטו חזר לשורת הנמלים.

"מה? למה? אבל אמרת שאלוהים אוהב אותך!" הופתעתי.

"אלוהים לא אוהב אותי יותר."

"למה?"

הוא עבר לישיבה מזרחית, הסתכל לי בעיניים והתחיל להסביר. "היה עוד מלאך. הוא היה מלאך בן, וקראו לו טוביה - כי היה לו לב רחב וטוב. היה לו שיער שחור ויפה והוא היה אחד מהמלאכים הכי טובים של אלוהים. הוא היה המלאך שאמר לאברהם 'אל תשלח ידך אל הנער!'." שמעתי על המלאך הזה בשיעור תנ"ך אז הוא כנראה באמת היה חשוב וטוב. אהוביה חייך, "אני אהבתי את טוביה מאד מאד. הוא היה המלאך האהוב עלי. אהבתי אותו כמו שאמא שלך אוהבת את אבא שלך. אהבה מדהימה ויפה וטהורה. יום אחד," פניו של אהוביה העציבו, "כמו שאמא שלך מנשקת את אבא שלך כשהוא יוצא לעבודה - נשיקה קטנה על השפתיים - ככה נישקתי אותו." הוא עצר.

"אז?" שאלתי, "ומה קרה אז?"

"גורשתי."

"אבל למה? כי נשקת אותו? מה, אסור לנשק בגן עדן? טוביה לא רצה לנשק אותך?"

"טוביה רצה לנשק אותי, אבל בגן עדן אלוהים מרשה למלאכים לנשק רק מלאכיות." לא הבנתי. אם אהוביה אהב את טוביה כמו שאמא אוהבת את אבא ונשק את טוביה כמו שאמא מנשקת את אבא, אז מה לא בסדר?

"אני לא מבין למה." אמרתי, אחרי כמה שניות מחשבה. לי זה נראה בסדר.

"גם אני לא." אמר לי ודמעה זלגה על פרצופו היפה.

חיבקתי אותו. כשאני בוכה אמא תמיד מחבקת אותי אז חיבקתי את אהוביה. הוא חיבק אותי בחזרה ונשארנו ככה כמה דקות. פתאום, אמא קראה לי. "לך," אהוביה אמר לי.

"אבל מה איתך?" שאלתי.

"אל תדאג לגבי," אמר אהוביה, "לוציפר בא לקחת אותי עוד מעט."

חיבקתי אותו פעם אחרונה ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים. "רק שתדע, אני חושב שמה שעשית היה בסדר ושאלוהים הוא סתם טיפש שהוא גירש אותך." עיניו נפקחו לרווחה ואחרי רגע הוא חייך.

"תודה רבה, תומר, ה' יברך אותך." ואהוביה קם והלך.

-=-