אימפוטנציה של מילים

אחרי הפגישה הקבועה עם המטפלת ביום חמישי, נסעתי למרכז 

ביקרתי בחנות הקריסטלים האהובה שלי, שהייתה הבית שלי לשנתיים וחצי. נראה שהם שמחו לראות אותי כמו שאני שמחתי לראות אותם, לפחות מי מהצוות שהיה כשאני עבדתי. מרוב פטפוטים כמעט ולא הספקתי להיות עם הקריסטלים. חושבת שאעבור שם שוב שבוע הבא. אמנם הארנק לא יאהב, אבל הלב שלי יאהב בהחלט. 

קניתי שני חצאי אגת ג'אוד, אחד לי ואחד לאהובי. פגשתי אותו בתחנה ונתתי לו את החצי שלו כשעלינו לאוטובוס. נסענו לזוהר, מטפלת מדהימה שהכרתי מהחנות. זוהר עושה המון טיפולים, בין השאר טיפול בצלילים ותדרים- טיפול מדהים שחוויתי סשן ממנו לפני שנתיים בערך והתאהבתי. נורא רציתי שבן זוגי גם ילך אליה, אבל לא הייתי בטוחה שיילך לבד, אז לכבוד יום ההולדת שלו קניתי לנו סשן זוגי. תהיתי מאוד איך זה יהיה לו ואיך הוא יגיב. הייתה חוויה מרגשת ומציפה ונראה שהוא הגיב לה טוב. הקליניקה שלה נמצאת ליד הים, ואחרי הטיפול היא נתנה לנו בקבוק יין והלכנו לשתות אותו על החוף. דיברנו על כל מיני דברים. גם על דברים שצפו בטיפול, גם על דברים אחרים. היה שקט וקריר והרעש של הגלים היה לי נעים. נער בן 16 ביקש מאיתנו סיגריה. נתנו לו. דיברנו על איך ומתי התחלנו לעשן (אני עוד מעשנת, בן זוגי הפסיק). דיברנו על כמה שאנחנו אוהבים. על הנשיקה הראשונה שלנו. על זכרונות יפים. 

היה נפלא ושובר שגרה ומיוחד באמת. וזה יום שבא לי לשמור אותו במגירת הזכרונות של הימים היפים בחיים שלי 

אבל היום אני שבר כלי 

עצוב לי ובכיתי המון

בבוקר אחרי הקפה עשינו סיבוב בגינה

אמרנו שלום לרקפות, לנרקיסים, להיביסקוס אחד שפורח 

לקקטוסים, לשיח הרוזמרין, לדבורים 

ואחרי כמה זמן זחלתי חזרה למיטה 

אני לא לגמרי זוכרת כמה אבל היו הרבה שעות של בכי 

הראיתי לו את מה שכתבתי על חמישי שעבר 

(שנמצא פה שני פוסטים למטה)

אמרתי לו שאני לא רוצה להעציב אותו כי זה קשור לשיט שלי ולא אליו 

ושרציתי לכתוב משהו אירוטי ומגניב ויצא לי עצוב 

הוא חיבק אותי ואמר שהוא מודה לי שהראיתי לו 

ושלא יגיב מעבר אם אני לא רוצה 

לא רציתי 

מזל שיש מי שילטף לי את הראש עד שאירדם 

ועדיין אני כל כך בודדה 

כל כך כואב לי 

מתי זה ייגמר כבר? 

(אזהרת תוכן פגיעה מינית)

.

קצת קיוויתי לא להתעורר היום 

זה הולך להיות פוסט טיפשי אז אני מרשה לעצמי

אני כבר יודעת שאחסום את התגובות, אז אני רגועה.

לרגע אפשר לפתוח את הברז.

או שבעצם לא? 

אני לא יודעת

פתאום אני משתפנת.

אני עדיין רק רוצה שתאהבו אותי

רק מחפשת מקום להתיישב בו

למצוא פינה קטנה, הכי מזערית שאפשר

ולהפסיק להתנצל על המקום שאני לוקחת

להפסיק להתנצל על עצם קיומי.

לא המצאתי את הגלגל, כולם היו עצובים, או שעדיין 

אני רגילה כל כך

סתם פרצוף ריק צף בחלל

גם הפוסט הזה הוא שטות

שטות מביכה 

שאני מתעקשת לפרסם

כי אני כל כך רוצה לא להיות שטות

מזל שאפשר לחסום תגובות

(השימוש במילה ברז הזכיר לי)

לעצמי / שיבטה טויו

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת לְאִטָּן מִפֶּתַח הַבֶּרֶז
אֵינָן עוֹצְרוֹת

לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה קָשֶׁה לָךְ
אוֹ כַּמָּה עָצוּב
אֵין טַעַם לִשְׁקֹעַ בַּזֶּה

פִּתְחִי אֶת הַבֶּרֶז עַד הַסּוֹף
הָנִיחִי לַדְּמָעוֹת לִגְאוֹת

וְאָז בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה יַחַד קָפֶה טָרִי

"עדיין הייתי שרוי עמווק-עמוק בגן העדן הנבחר שלי - גן העדן אשר שמיו היו בגון שלהבת גיהנום - ואף על פי כן גן עדן."

(לוליטה)



אין לי כבר מילים אז גזרתי והדבקתי שטויות

אני יכולה לחפור אבל למה בעצם 

אל תענו לי