אשמה, דמעה, וערבה בוכייה
5
באוקטובר, 1948
"יתגדל ויתקדש שמה רבא..."
ניסיתי לראות מבעד להמוני האנשים
המצטופפים, אבל לא יכולתי לראות כלום, ובוודאי שלא להידחף פנימה.
"...בעלמא דיברה כירעותה וימליך
מלכותה..."
קולו הצרוד ומתייפח של המקריא הרטיט
את ליבי. כמה שרציתי להדחף בין המוני האנשים, להגיע אליו, לטפוח על שכמו וללחוש לו
שהכל יהיה בסדר. אבל ידעתי- דבר לא יהיה עוד בסדר. הנזק גדול מידי. ואני הייתי בין
הגורמים לכך.
תרתי במבטי אחר פרצה קלה בין האנשים
אליה אולי אוכל להידחק, אך לא מצאתי דבר. העברתי את מבטי על פני כל האנשים שעמדו
שם, וחלקם החזירו לי מבט. מבטי נח על אישה צעירה בשמלה פרחונית אך קרועה, אוחזת
תינוק מתייפח ומנענעת אותו. לידה עמד זקן מרופט, אוחז בספר תפילה קטן וממלמל
לתוכו. הסיטואציה הזכירה לי כל כך את היום ההוא, שלוש לפני כן, באיזור המרובע
הסגור ההוא בשטח הגטו, איזור המוקף חומה אפורה. גם אז, עמדו אנשים, נשים וטף
בצפיפות. זקנים מתפללים, אמהות מרגיעות את עולליהן, ופעוטות בוכים ומחפשים אחר
הוריהם. ואני, עומד ומסתכל. בדיוק כמו אז, בדיוק כמו עכשיו.
"אטום את ליבך. זכור, למען
המולדת, למען משפחתך, למען עצמך. אתה מוכרח לאטום את ליבך. הם יודעים מה הם עושים,
היהודים האלו. הם מנסים לגרום לנו להתרגש, ולרחם עליהם. האם הם ריחמו עלינו אז,
במגיפה הגדולה ההיא שגרמו לה במזימות ובעורמה? לא ולא! לכן, נערי, אסור לנו לרחם.
אסור להתייחס."
כך היה אומר אלברט, המפקד הנערץ. אוי,
אלברט. מדוע עשית זאת? גם ברגעיו האחרונים, על עמוד התלייה הרוסי, הצדיע במועל- יד
ונשבע לשרת לעד את מפקדו הגדול מכולם- אציל המולדת, אדולף היטלר.
חזרתי למציאות. האנשים החלו לזרום
החוצה ממתחם המצבות. זה היה טקס האזכרה הראשון לחללי המלחמה היהודים- אזרחים.
'השואה', כפי שהם קוראים לזה. עמדתי בשקט, נחבא אל הצללים, בין ענפי הערבה הבוכייה
שעמדה מחוץ למתחם. חיכיתי שייצאו כולם. לפתע, אחת הנשים הבחינה בי.
"בשביל מה באת? מה? לחלל מצבות?
לצחוק עלינו?! אתה לא רצוי כאן!" היא צעקה.
אנשים סובבו את ראשם והבחינו בי גם
הם.
"כלב!" ו-"רוצח!"
היו כמה מהכינויים החביבים ביותר. איך הבחינו בי? התלבשתי בבגדים אזרחיים רגילים.
כבר מזמן השמדתי את מדי הצבא שלי, שבעבר כה התגאיתי בהם. הנחתי שעיני הכחולות
ושיערי הבלונדיני הסגירו אותי. אולי חלקם זיהו אותי מהמחנה. או שמא היה זה מבע פני
הנכלם, המשתתף אך לא משותף, המפוחד.
"לך מכאן! איך אתה מעז! אחרי כל
מה שעשיתם! מגיע לך למות, בעינויים!" צעק אחד הנערים, בן גילי בערך. הוא הסיט
את בלוריתו השחורה מעיניו והתקרב לעברי בצעדים מאיימים. כמה גברים הרימו אבנים
מהרצפה והתקרבו גם הם. זהו, ידעתי שאני עומד למות. וזה הגיע לי. לפחות אמות בידי
האנשים הנכונים, ולא בידי צבא האוייב, שהיה תולה אותי במשפט ראווה.
הנער שצעק לעברי התקרב עוד ועוד.
הבטתי בפניו למודות הסבל והמראות, בעיניו שייחלו למותי. עצמתי את עיני וחיכיתי
למכה שתבוא.
"די!" שמעתי צעקה ופקחתי את
עיני. זה היה האדם המבוגר שהקריא את הברכה המשונה הזו בסוף הטקס. "עזבו אותו.
אתם באמת חושבים שהוא בא לכאן על מנת לצחוק לאידינו? אינכם רואים שהוא מתחרט בכל
ומכל על מעשיו? תנו לו להיכנס."
"להיכנס?!" "בחיים
לא!" נשמעו צעקות מכל עבר.
"תנו לו," פסק האיש בשלווה,
וחלף על פני. נראה שהאיש היה בעל השפעה רבה, מפני ששאר האנשים חלפו גם הם על פני,
נרגזים אך שותקים. לאחר שכמעט כולם חלפו על פני, נעצרה אישה צעירה אחת, ולחשה
באוזני, מבלי שאיש מלבדי שמע: "לבני קראו יצחק. ילד יפה, עם עיניים ירוקות
ושיער בהיר, כמו שלך. הוא היה בן שנה כשהחברים שלך הטיחו אותו בקיר ורוצצו לו את
הגולגולת." והיא המשיכה בדרכה מבלי להוסיף מילה. נשמתי נעתקה. לא ידעתי מה
לחשוב. מה לעשות עם עצמי. 'פשוט תירגע,' אמרתי לעצמי, והכרחתי את עצמי להיכנס
למתחם המצבות.
ההליכה בין המצבות הייתה יותר קשה
משדמיינתי שתהיה. הן לא נשאו עצמות אדם או גופות- הן נשאו רק זיכרון. שמות.
תאריכים משוערים. עברתי על כל מצבה.
'דוד כהן, 1938-1945', 'חיה
רבינוביץ', 1942-1945'. ילדים. לא נתון היה התאריך המדוייק. לא ניתן
היה לדעת. לא ניתן היה לדעת גם כיצד מתו. למפקדיי היו כל כך הרבה שיטות הרג-
שהוכחשו מיד לאחר מכן.
המשכתי לעבור בין המצבות. למה אני כאן בכלל? לא ברור. רק
ידעתי שלא אחזור עוד לברלין המופצצת וההרוסה. ברלין שלי. המצב כאן, בפולין, לא
נראה טוב בהרבה. אבל כאן, במתחם המצבות, הכל נראה לפתע שונה. שקט, ומדי פעם נוחתת
איזו ציפור על ענפי הערבה הבוכייה שמחוץ למתחם, ומשמיעה קינה ארוכה ועצובה.
האנשים המעטים שעברו בקרבת המתחם העיפו לעברי מבט תמה: מה
עושה כאן צעיר גרמני? הבטתי בהם בחזרה, מבטיי מלאים תחינה. רק שייסלחו לי. חלקם
היו וודאי פולנים, אולי אפילו משתפי פעולה עם הגסטאפו הגרמני. ובכל זאת, רציתי את
מחילת כולם.
'אליהו לוי'... 'רחל גולדברג'... שמות על גבי שמות על גבי
שמות. כל שם מעלה בראשי תמונה של אדם. במחנה, היו רק מספרים. כמו חיות. 'ראיסה
קלמן'... 'יצחק גונהיים'... אולי היה זה בנה של האישה הצעירה ההיא...
'קלרה גוטנברג'...
ליבי החסיר פעימה.
רק לא השם הזה. השם שקיוויתי לא להתקל בו לעולם. לא על
מצבה.
כן. השם נכתב שם. שחור על גבי לבן. 'קלרה גוטנברג. 1923-1945'.
בת עשרים ושניים במותה.
נפלתי על ברכיי, וטמנתי את ראשי בכפות ידי.
אנשים וודאי לא היו מבינים מדוע נרעשתי כל כך. בחלק מהמצבות
שלידן עברתי היו רשומים שמותיהם של פעוטות וילדים. אם כך, מדוע לי להתעצב על נערה
בשנות העשרים לחייה?
אנשים וודאי היו מסתכלים עלי בבוז וצוחקים: "עכשיו
פתאום אכפת לך? איפה היית אז?"
אנשים לא יודעים כלום. הם לא יודעים שזו קלרה. קלרה שלי.
......................................................................................................................................................
29 באוגוסט, 1939
הפארק היה ריק כמעט לגמרי. פה ושם נצפו כמה ילדים מתנדנדים,
או כמה זוגות אוהבים מטיילים יחדיו. היה קריר, כתזכורת לקיץ המסתיים, ולקראת שעת
בין- ערביים החל משב רוח פתאומי. קלרה נצמדה אלי, ואני עטפתי אותה בכנף מעילי. היא
חייכה.
"גם כשתהיה שם, ותילחם למען המולדת- עדיין תחשוב
עלי?"
"בוודאי," הבטחתי לה. "אכתוב כל שבוע. מרשים
לנו לשלוח הביתה גלויה כל שבוע. ואני מבטיח לך, שעלייך אבזבז את כל הגלויות."
חייכתי וליטפתי את שיערה.
היא נשקה לזרועי. המשכנו להתהלך כמה דקות.
"אולי נשב?" שאלתי, והתיישבנו על ספסל שנקרה
בדרכינו. ישבנו בשתיקה. היא נשענת עלי, ואני מלטף את שיערה הרך.
היא הזדקפה לפתע. "אוי, כמעט שכחתי! הוריי הזמינו אותך
לארוחת ערב מחר, להיפרד. תבוא?"
הנדתי בראשי בצער. "הקדימו את הנסיעה. אצא מחר עם
שחר." התבוננתי בה בהיסוס, פניה נפלו. "אבל היי," עלה בראשי רעיון.
"מה דעתך שנלך אנחנו למסעדה, ונחגוג את הפרידה?"
"מה יש לחגוג?" היא מלמלה בעצב.
"קדימה, בואי," אמרתי. הכרחתי את עצמי לחייך
ומשכתי אותה בעקבותיי.
אותו ערב היה אחד הערבים הנפלאים בחיי. מיד עם הגשת המרק,
התעוררה קלרה לחיים, ויכולנו לדבר ולצחוק כבימים ימימה. לא דיברנו על המלחמה.
דיברנו על מוזיקה, וספרים, ומוזיאונים. צחקנו, סיפרנו בדיחות.
בסוף הערב, כאשר הגיע הזמן להיפרד, היא חיבקה אותי בכוח
ולחשה באוזני: "אתה גיבור. אחכה לך על הרציף." זו הייתה ססמה ידועה:
'אחכה לך על הרציף'. המשמעות הייתה שלבטח ניפגש בקרוב. גם אני חשבתי כך.
זו הייתה הפעם הכמעט האחרונה שראיתי אותה.
למעשה, אפשר לומר שזו הייתה הפעם האחרונה. בפעם הבאה, זו כמעט ולא הייתה היא יותר.
25 בדצמבר, 1943
"לחיים!"
שלושת חבריי ואני השקנו כוסות, והמשקה בהן ניתז מעט.
"הייל היטלר!"
ארבעתינו היינו קצינים צעירים שקודמו בכמה דרגות טרם זמנם.
כולנו הגענו למסעדה שבקצה המחנה אושוויץ- בירקנאו על מנת לחגוג את חג המולד כיאות.
חצי יום לפני כן, כאשר המפקדים הבכירים במחנה הזמינו אותנו לשבת עימם לארוחת הערב-
סירבנו בנימוס. לא התחשק לנו לחגוג ולסעוד לצלילי פוליטיקה, מלחמה, דברי ניצחון
רטינות של מפקדינו, אשר היו מבוגרים מאיתנו בשנים רבות ומעולם לא יכולנו באמת לדבר
או להתלוצץ עמם. הבטתי לשולחן הסמוך בו ישבו, ומייד שיניתי את דעתי. בהחלט ניתן
להתלוצץ עמם. באותו הרגע, כשפניהם הסמוקות מיין מעידות על כך- אפילו עציץ יכול היה
להצחיק אותם. החזרתי את מבטי אל חבריי בחיוך.
"עוד כוס?" הציע חברי יוהן, שכולנו התקנאנו תמיד
בשריריו המפותחים, עיניו התכולות ושיערו הבלונדיני, שתמיד כבשו את ליבן של כל בנות
"נוער היטלר".
"למה לא?"
יוהן מזג כוס יין נוספת לכולנו.
"יחי הניצחון!"
"תחי גרמניה!"
"יחי-"
"קדימה, יהודייה מלוכלכת. לא הביאו אותך לכאן כדי
שתעמדי בצד."
שמעתי המולה מכיוון השולחן בו ישבו מפקדי. למען האמת, חצי
מיושבי המסעדה שמעו, ופנו להביט, נלהבים לנוכח מה שנראה כהשפלת יהודי ראויה קרבה
ובאה.
אני, שישבתי עם גבי לשולחנם, לא הסתובבתי. לא עניין אותי
לדעת על מעלליהם של מפקדי השיכורים. המשכתי לאכול, אך חברי עצרו והביטו במחזה
בעניין ובפנים משועשעות.
"הא, מסכנה," אמר פאול בשעשוע. "נתקלה דווקא
באריך. הוא אוהב לירות במי שמעצבן אותו. אתם זוכרים את אתמול, כשאחד הילדים
המסריחים ההם נתפס באשמת גניבת תפוח אדמה? הוא-"
"בואי לכאן," שמעתי את קולו של המפקד. "מזגי
לי יין. יותר מהר, חתיכת- מה עשית?!" שמעתי קול זכוכית מתנפצת. הסתובבתי.
ראיתי נערה צעירה ויפה, לבושה בבגדים מפוספסים כאשר סינר על מותנייה, מתכופפת
במהירות להרים את שברי הזכוכית שעל הרצפה. היא בוודאי אחת היהודיות שנבחרו למלצר
במסעדה. אחת מאותן ברות מזל שהתברכו ביופי, ולכן במקום לעסוק בעבודות מפרכות כגון סחיבת
תפוחי אדמה ובנייה, או עבודות בזויות כגון ניקיון המחנה משפכים- הוחלט להעסיק אותן
כמלצריות, לפחות באופן זמני.
יוהן מירפק את פאול וצחק. "יפה,
הא?"
"מאוד," מלמלו קרל ופאול.
רק אני לא הגבתי כלל. הרגשתי לא בנוח
לגבי הנערה. לא ידעתי מדוע, והדבר הציק לי עד מאוד.
"היי, את," קרא יוהן לעברה.
"סיימת איתם?"
הנערה, שבדיוק סיימה לנקות את השברים,
השפילה מבטה והנהנה.
"אם כך, מוטב שתגיעי לכאן,"
אמר בעצלתיים, בעוד מניף את ידו.
הנערה ניגשה אלינו לאט. "מה
יירצה אדוני?" היא שאלה בכניעה.
"מה יכול אדון כמוני לרצות
מיהודייה כמוך, גם אם יפהפיה?" לעג יוהן.
"מי היה מאמין שיכול לצאת דבר כל
כך יפה, מיהודי..." צחק פאול. לפתע הוא שלח את ידו לעברה, משך בצווארונה וקרב
את פניה לפניו. הנערה נבהלה, אך לא התנגדה.
"מה... מה אתה רוצה...?"
היא גמגמה. עיניה התעגלו באימה.
,אל תדאגי, אני לא אפגע בך," לחש
פאול, ויוהן וקרל צחקו. יוהן הביט בי, ואני חייכתי קלושות. "חבל לקלקל יופי
כזה... אם לא היית יהודייה..." פאול שחרר את אחיזתו והיא התרוממה מיד ונסוגה,
משפילה מבט.
לפתע, היא הרימה את עיניה, והביטה בי.
צל של זיהוי חלף בפניה. פתאום הבנתי מי זו.
"את...?" לחשתי, מבלי משים.
"מה?" שאל יוהן בחשדנות.
"כלום." עניתי במהירות, ונזפתי
בעצמי על פזיזותי. לא ייתכן שזו היא. הבטתי בה שנית, והיא הישירה מבטה אלי, כלא
מאמינה. הפלתי קערה מלאה ברוטב על הרצפה, בטעות כביכול. התכופפתי להרימה, על מנת
שלא אצטרך להביט בעיניה המאשימות.
"היי, את," יוהן נקש
באצבעותיו, ומשך אותי בחזרה לכיסאי. "נקי את זה."
הנערה התכופפה עם סמרטוט בידה, והחלה
לשפשף את הרוטב מן הרצפה. קרל ופאול התבוננו בה בעניין רב. התכופפתי מתחת לשולחן
מבלי שיראו, ולחשתי לה, מבלי להביט בעיניה כלל: "ליד דלת המטבח, בחדר
האחורי."
התרוממתי. "סלחו לי רגע, אני
הולך לשירותים."
הם הנהנו מבלי להביט בי. קמתי מכסאי
והלכתי לחדר האחורי של המסעדה, חדר שבו אוחסנו רבים מפריטי המזון, המגשים, הצלחות
ושאר הכלים. איש לא היה שם. חיכיתי כמה דקות, והיא נכנסה.
"קלרה?" מלמלתי.
היא הנהנה, והתקרבה אלי. היא נראתה
רזה, הרבה יותר רזה מכפי שזכרתי אותה. לחייה היו שקועות ואצבעותיה גרומות. בגדי הפסים
שלה היו מלוכלכים ומרופטים, ועל ראשה חבשה מטפחת, מפוספסת גם כן. עיניה הגדולות שאיבדו
את שמחת החיים שבהן, היו כעת עצובות. לא פלא שלא זיהיתי אותה. ובכל זאת, היא הייתה
יפה.
"הנס." היא לחשה, והתקרבה
עוד. חשבתי שתחבק אותי. "הנס... איך יכולת?"
"אני... מה?" הייתי מופתע.
"כל הילדים הקטנים, הנשים,
התינוקות... איך יכולת לעשות את זה? לשתף פעולה?" היא לחשה, ופניה התעוותו
מרוב מאמץ לא לזעוק.
"קלרה, אני... אני..." לא
ידעתי מה להגיד. "לא יכולתי לעשות כלום."
"אתה מה?!" היא כמעט צעקה.
אז פשוט נתת לזה לקרות, מה? כי לא יכולת לעשות כלום. ובזמן הזה, חגגת לך במסעדות,
הנס!"
הסבתי את פני ממנה. לא הייתי מסוגל
לשאת את מבטה צורב.
היא הניחה את אצבעה על סנטרי והרימה
את ראשי. "אתה פשוט... אתה לא הנס שהכרתי." היא לחשה, ויצאה מהחדר.
נשארתי עומד שם, דקות
ארוכות, בוהה בקיר שמולי, ורגשות האשמה אוכלים אותי מבפנים. ספק קל באשר למעשי,
והסיבה להם, החל לכרסם בי.
5 באוקטובר, 1948
בעודי מעלה זכרונות כאובים אלו בראשי,
לא שמתי לב לרעשים של קידוח ודפיקות מסביבי.
"אהרון, זה כאן!" בחור
שחרחר עבר לידי והקפיץ אותי במקומי. "סלח לי, אדוני, אתה מוכן לזוז,
בבקשה?"
"מה...? אה, כמובן!" זזתי
ממקומי ליד מצבת הזיכרון, וצפיתי במעשיהם של הבחור ואהרון, שהצטרף אליו. הם שלפו
ממחטה מלאה בנוזל משונה והחלו לשפשף את שמה ופרטיה של קלרה.
"מה אתם עושים?!" זעקתי,
וחטפתי את הממחטה מידיו של הבחור.
"מעדכנים," הוא ענה בקול
תמה.
"מעד... מה זאת אומרת?"
התבלבלתי.
הבחור העיף מבט בחברו, שהנהן.
"לאחר אירוע הירי ביער, בו נרצחו רבים ונקברו בקבר אחים, נלקחה רשימה ממשרד
מפקד המחנה, שתיעדה את פרטיהם של הנרצחים. המפקד היה מעוניין כמובן בהשמדתה, אך
הרשימה התגלגלה אלינו בדרך כלשהי, וכך הקמנו את מתחם המצבות הזה."
"בסדר..." עדיין לא הבנתי.
הבחור חייך. "רק לפני כשלושה
ימים הגיע מידע חדש. מידע לפיו לא כל הרשומים ברשימה אכן נרצחו. שלושה מהם העמידו
פני מתים והצליחו לברוח."
"אתה לא מתכוון לומר ש..."
הייתי המום.
"זה בדיוק מה שאני מתכוון לומר.
אתמול הגיעה למשרד הסוכנות הבחורה הזו," הוא הצביע על שמה המחוק למחצה של
קלרה, "וטענה בפנינו שהיא חיה בהחלט, וברצונה למחוק את המצבה המוטעית.
טוב," הוא חייך. "אי אפשר להאשים אותה."
התרוממתי בפתאומיות והתרחקתי משם. הבחורים
שלחו לעברי מבטים תמהים, אך מיד התעשתו, משכו בכתפיהם והמשיכו לעבוד.
ניגשתי למרכז המתחם. עיגול דשא קטן ריק
ממצבות. עדיין יכולתי לראות את הפרטים הכתובים על המצבות. הבטתי בכל המצבות
שמסביבי.
"סליחה..." לחשתי.
משב רוח פתאומי החל.
"סליחה..." הגברתי את קולי.
הבטתי בשני הבחורים שסיימו את מלאכתם ככל הנראה, קמים ועוזבים את המקום, מרימים את
כליהם מול פניהם, ומתגוננים מפני הרוח. עננים אפורים החלו להצטבר מעל ראשי. והרוח
התגברה.
"סליחה!" זעקתי. שוב ושוב.
דמעות החלו זולגות על פני. איש לא היה בסביבה. הלכתי לכיוון עץ הערבה הבוכייה,
וקטפתי כמה ענפים. התחלתי לקשט את המצבות בעלים ובאבנים שהרמתי מהאדמה. הגעתי
למצבה שהייתה בעבר המצבה של קלרה החיה. היססתי.
דילגתי עליה, והמשכתי בקישוט המצבות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
