אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

שלשום אמרתי לאבא: "אבא, תוכל להשיג לי מתישהו כמה מהסטיקרים המגניבים האלו של הברסלבים?"

הוא ענה שישתדל. לא חשבתי שזה באמת ייצא לפועל.

אתמול חזרתי הביתה מבית הספר ומצאתי ערימת סטיקרים על השולחן במטבח.

מיהרתי לקשט את הדלת, וחיכיתי לאבא שיגיע.

ברגע שנכנס, התנפלתי עליו: "אתה האבא הכי מגניב בעולם!!!"

הוא חייך ואמר: "זה לא אני מגניב, זו ההשגחה."

ואז הוא סיפר לי את הסיפור.

שלשום הייתי אצל חברה, וישנתי אצלה.

באותו הזמן, בשעה אחת עשרה בלילה בערך, אבא שלי קרא חדשות באתר "הקול היהודי". הוא קרא על מקרה בו אנרכיסטיםופעילי שמאל נכנסו לתנחלות והחלו להציק למשפחות המתגוררות שם. לאחר שכמה מתנחלים גירשו אותם משם, הם ברחו. כעבור כמה דקות, חזרו האנרכיסטים בליווי... נחשו מי? חיילי צה"ל שיגינו עליהם ב"פעילותם". אבי סגר את המחשב, יצא לטיול, ותהה מה יהיה בסופה של הארץ הזו. הוא שקע במחשבות על כמה שזה עצוב, ופתאום, כמו משמיים, הוא נתקל במצווה- טנק חונה בכניסה לשכונה. מי שלא יודע, "מצווה טנק" הוא הטנדר הלבן מקושט הסטיקרים של הברסלבים האלו שקופצים על הגגות ברחוב ומכריחים אנשים לרקוד איתם. אבא שלי כל כך הופתע. מצווה טנק? אצלינו בקיבוץ? איך?

הוא המשיך ללכת, מחפש אחר בעלי הרכב. הוא הבחין מרחוק בשני צעירים לבושים לבן וחבושי כיפה, הולכים לאורך השביל. לפתע הגיח רכב השומר של הקיבוץ, מסנוור את הצעירים בפנסיו. השומר פתח את הדלת, תבחן את הצעירים מכף רגל ועד ראש וצעק: "לכו מכאן!"

"למה?" התפלאו הצעירים.

"אתם לא רצויים כאן. זה שטח פרטי." ממתי קיבוץ זה שטח פרטי? כל הזמן נכנסים ויוצאים מכאן אנשים.

"למה, אחי?" שאל אחד מהם בחביבות והניח את ידו על כתפו של השומר.

"אני לא אח שלך!" ענה השומר בזעף. "תוריד ת'יד!" והתרחק ממנו. "תעזבו עכשיו!"

אבי החל להתקרב אליהם. "למה שיעזבו? הם אורחים שלי." אמר.

"אני... מה? אורחים?" התבלבל השומר. "לא נכון, הם הגיעו לבד!"

"הם הגיעו לבד," ענה אבי בתוקפנות. "אבל עכשיו הם אורחים שלי." הוא הוביל את הצעירים אחריו והשאיר מאחור את השומר ההמום.

אבי אירח את הצעירים, הציע להם תה ועוגה, ושאל לסיפורם.

התברר שהצעירים שמעו על הבנייה בבוץ שנעשית בקיבוץ, והתעניינו.

זה אומנם לא מאוד הגיוני לחקור בנייה בבוץ באחת עשרה וחצי בלילה, אבל הברסלבים לא תמיד הגיוניים.

בשתיים לפנות בוקר, לאחר שיחה ארוכה עם אבי, ולאחר שהציע להם להישאר ללון, הם עזבו במטרה להגיע עד הבוקר לירושליים. 

כנראה שראו את השלטים העלובים שקישטו את דלתי: "תן חיוך, הכל לטובה", וציורי הסמיילי חובש הכיפה ומסולסל- הפאות. לכן הם השאירו לי את כל הסטיקרים הללו.

יש לי את החדר הכי מגניב שיש עכשיו, עם דלת מכוסה סטיקרים, וארון מכוסה סטיקרים... זה קצת מצחיק, סטיקרים ותמונות של רבי נחמן מעורבבים על הקירות עם פוסטרים של להקות רוק חביבות עלי, אבל אני מוזרה, אז זה בסדר. :)