אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

היה... מעניין, אין ספק. זו ההגדרה המוחלטת והברורה של הטיול. מעניין, וחזק. מאוד חזק.

אז... שאתחיל מההתחלה? 

ובכן, היום הראשון:

ביום הראשון התעוררתי בנחת במיטתי הרכה, אל קול ציוץ הציפורים, יצאתי החוצה, נשמתי עמוק את ריח הפרחים, חייכתי ביודעי ש- לא אראה את החור הזה חמישה ימים! הידד!

התארגנויות אחרונות, העמסת התיק, ו- נוסעים.

הנסיעה הייתה ארוכה קצת, אבל לא איומה. משני צדדי ישבו שתי בנותיה הקטנות של אישה אחת שתפסה איתנו טרמפ מהקיבוץ לירושליים. למען האמת, בניתי על ישיבה במושב הקדמי, לצד אמי, אך לאחר שהבחנתי בישבנה של האישה נשפך משני צידי הבוסטרים של בנותיה, נכמרו רחמי עליה והצעתי לה להתחלף במקומותינו, כך שעליה הנסיעה עברה בנוחות רבה ועלי- בצפיפות והצקות מצד שתי הזאטוטות. למרות זאת, ניתן לומר כי נהניתי למדי. 

לןימדתי את הבנות שיר חדש שהמצאתי: "מתי מגיעים, טום טום, טום טום, טום. מתי מגיעים, טום טום, טום טום, טום. מתי מ..."

"תהיו בשקט או שנזרוק אתכן מהחלון!"

אוקיי.

הגענו לירושליים, שתינו תה וקפה בבית אמה של הטרמפיסטית, ונסענו למרכז.

במשך כחמש שעות הסתובבנו במרכז. קנינו בגדים, הסתובבנו, ואכלנו סלט בריאות במסעדה. קניתי שמלה יפהפיה, חולצה חמודה מאוד וחצאית יפה. בערב נסענו לבת עין, התקלחנו, ונסענו לבית חברתה של אמי בתקוע. 

אין ספק, חברים, הנסיעה הייתה מפחידה. מכל עבר נצצו לעברינו עיניים רעות של מאות ערבים, מבוגרים וילדים, בצידי הכביש. אנטי מניחה שיצוצו פה תגובות צדקניות כגון: "איזו גזענות! לא כולם רעים!"

ובכן, לא כולם רעים, אני מניחה. פה ושם הבחנו בחטף בילדה קטנה המשחקת בכדור, או בערבי זקן הנישא על גבי חמורו. לא, לא כולם רעים. חלקם רק רוצים לחיות את חייהם בשקט. חבל שהחברים שלהם רעים. והשלטון שם. ומערכת החינוך. חבל, כי הכל שטיפת מוח אחת גדולה. זו לא לגמרי אשמתם. בכל אופן, בחלק מהנסיעות נתקלנו בגילויי איבה בלתי נעימים, שכללו תנועות מגונות, צעקות של קללות עסיסיות בערבית למיניהן, סתם התקהלות, ועוד- לבחירתכם. לעיתים חששתי במקצת מהנערים הערבים אשר עמדו בצד הדרך, ידיהם נתונות בכיסם. חששתי שמא החזיקו בידם אבנים, בקבוקי תבערה, אקדחים, סכינים, תותחים, טילים אטומיים- טוב, זה לא נכנס לכיס.

טוב, לא אספר על כל יום במפורט. רק אפרט על כמה מקרים מסויימים, ואספר באופן כללי על הכל. הימים היו מלאי פעילות. בדקנו כמה בתים בבת עין ובהתנחלויות נוספות. כולם, כמובן, היו יקרים לכיסינו. אך התפללנו הרבה. נסתדר בסוף, זאת ידענו, אני ואמי. 

הלוואי ולא הייתי מעורבת בדאגות הללו. לו רק יכולתי להתעלם מהכל. לא יכולתי להיות כחברותיי, אשר לא מתעניינות כלל בענייני הכספים של משפחותיהן. לא יכולתי רק להגיד: "מה זה משנה המחיר? ההורים שלי ישלמו." אבל אני לא יכולה. אך אני יודעת שההקרבה הזו לא לחינם. אני יודעת שבסוף אצא מאושרת מכל הסיפור.

השיא בבחינת הבתים היה הביקור בפני קדם. מאחז שהוא החור הכי חורי שיכולתםפ למצוא, אך גם הכי ציוני. זוגות צעירים, משפחות עם פעוטות, הם המאכלסים את היישוב הקטן, העומד בסכנת פינוי מתמדת מצד השלטון הישראלי, אך גם בסכנת רצח ומוות מצד הערבים. אנשים אמיצים וחזקים, אשר הגיעו מהתנחלויות מבוססות ויפות, או אפילו מירושליים עצמה, לחור שכזה, מלא בקרוונים וסכנות בצידי הדרך- וכל זה, רק למען האידיאולוגיה והעקרונות. 

אמי עדיין שוקלת את עניין הבתים. מסתבר שלאחר כל כך הרבה תפילות, היום, היום האחרון- בעלי בתים רבים החליטו להשכיר א6ת בתיהם. ולכן נשארה אמי ליום נוסף, לבחון את האופציות הנוספות.

בכל אופן, לאחר הביקור המעניין במאחז פנינו לכיוון ירושליים, לכותל. לקחנו איתנו את חברתה של אמי מתקוע ואת בתה התינוקת, בת החודשיים. בתה הקטנה נולדה פגה, ולכן נראתה כתינוקת בת יומה. כה עדינה עד כי נגיעה חזקה מידי באצבע עלולה להזיק לה. 

ירדנו לכיוון הכותל, ולפתע הבחנו בעובדה שאין מעבר מיוחד לעגלות- רק מדרגות. עובדה מצערת זו סיבכה מאוד את העניינים, ולכן נאלצה האם להוציא את התינוקת מהעגלה, ושני חיילים חסונים שהיו בסביבה הרימו את העגלה וסחבו אותה במורד אינספור המדרגות.

הבחנו בה-מ-ו-ן תלמידים במהלחך הטיול השנתי שלהם. מין נערות מגעילות, מאופרות עד בחילה, אשר הכניסו את חולצות בית הספר שלהן לתוך מכנסי הטייטס הצמודים שלהן. מכוער להחריד. הבנים לבשו גופיות לבנות, חבשו כולם כובעי מצחייה ונעלו נעלי נייק, ועטו שרשראות ערסיות מגעילות- בקיצור, הבנתם את הסגנון.

התעלמנו מהקבוצות המרובות, והמשכנו בדרכינו למטה. במשך כמה רגעים חסמנו את המעבר, מפני שחברתה של אמי היטיבה את אחיזתה בתינוקת. מאחורינו עמד נער עצבני, אחד מאותן קבוצות הערסים הגדולות. הוא התבונן בחיילים לרגע, החליט שמוטב לא להסתבך איתם, ולכן דחף- את האם והתינוקת. האם כמעט מעדה, ורק הביטה בו, המומה. 

"זוזי כבר!" הוא צעק והמשיך ללכת.

אמי צעקה: "תיזהר!" 

והוא רק התחיל לקלל אותה, ואת המקום כולו: "למה באתי בכלל לכותל המ***** הזה..." הוא סינן.

החברה של אמי, אשר עדיין אחזה בתינוקת בחוזקה מחשש ותיפול, התעשתה וצעקה: "למה לנבל את הפה במקום כזה?" 

הוא רק הביט בה בהתנשאות וצעק בגסות: "ס'תמו ת'פה כבר, דוסים..."

והלך.

הגענו לכותל. התפללתי ובכיתי המון. נייר הטואלט כמעט נגמר- והבאתי גליל שלם בהתחלה. התפללתי לבית, לשלום, לבריאות, ליציאה מהגלות הרוחנית בה אנו נמצאים...

לאחר שסיימנו להתפלל פנינו למנהרות הכותל. היה צר וצפוף. המוני נערים ונערות, תלמידים, תיירים ועוד. חברתה של אמי והתינוקת פנו לבית הכנסת, אמי מצאה פרצה קלה- אשר מיד נחסמה בשנית- ועברה את גוש התיירים/תלמידים אשר חסם אץ הכניסה, ואני נותרתי שם. ניסיתי להידחק בין ההמונים, אך לא היה מקום.

"סליחה, אפשר לעבור?" צייצתי.

אחד הנערים חייך אלי חיוך מ-א-ו-ד לא נעים ואמר: "כן, למה לא?" ואז החזיק בזרועי ואמר: "שלום לך..."

'שיהיה', חשבתי, והמשכתי בדרכי. 

המשכנו בדרכינו לקודש הקודשים. אבל מה מתברר? יש לחכות עד שיתפנה בפנים מקום, ונוכל להיכנס. ישבו איתנו בכניסה עוד שלוש בנות. הן נכנסו. הצטרפו עוד נשים שהגיעו לבד. בכל פעם התפנה רק מקום אחד, ולא רציתי ללכת לבדי, אז הכנסנו את כל הנשים שהיו לפנינו. "סליחה? אנחנו יכולות להיכנס? רק שתינו?" שאלתי את השומר בכניסה.

"לא." הוא ענה ביבושת והמשיך לעלעל בספרו, כאילו אני חסרת חשיבות לחלוטין. 

"בבקשה..." אמי התחננה.

הוא קם בכעס וסגר את השער, נועל אותנו בחוץ. "לא. ולכו שבו, אתן חוסמות את המעבר."

"מעבר?" התפלאתי. "חשבתי שאין מה לעבור, כי אין מקום..."

לפתע הגיעה קבוצת תיירים. התבוננתי בהם עוברים על פנינו, נכנסים פנימה, בעוד השומר מפנה להם את דרכם בייראת כבוד. ורק אז הבחנתי בצלבים שהתנוססו על חזיהם. נוצרים.

שיהיה. בסדר. ניסיתי להרגיע את עצמי. אבל כעסי התלהט מחדש- שחבורת תיירים נוצרים תיכנס לפנינו, שתי נשים יהודיות שיושבות כבר למעלה משעה ומחכות להתפלל? התביישתי. התביישתי בשומר. התביישתי בהתנהלות הלקויה הזו.

"איך זה שהקבוצה נכנסה?" שאלתי אותו. הוא הביט בי בהתנשאות ואמר: "לקבוצה הזו אין קשר אליכן."

בינתיים הגיעו עוד נשים שחיכו בסבלנות. אך לאחר כמה זמן החלו גם הן לשאול ולבקש. השומר התלהט וצעק: "מה אתן רוצות ממני? זו העבודה שלי. כן, למנוע מאנשים להיכנס. תכעסו על הנשים שיושבות שם כבר שלוש- ארבע שעות."

"אז תגיד להן," הפצירה בו אחת הנשים. "תגיד להן שאנחנו מחכות. הן בטח לא יודעות, אחרת היו יוצאות כבר..."

השומר גיחך. "הן לא היו יוצאות בכל מקרה. לא אכפת להן."

כך תלה את האשמה בכזו קלות, בנשים אשר ישבו והתפללו באחד המקומות הכי קדושים בעולם.

בדיוק אז עברה על פנינו קבוצה ענקית של תלמידים, שהרעישו וצעקו בכל צורה אפשרית. הם התנהגו בחוסר כבוד, וזה הרגיז אותי, זה שנתנו להם לעבור ולנו לא. יותר מאשר האישור שניתן לקבוצת הנוצרים. הם התחילו לשיר את השיר המטומטם- להחריד ההוא, "השיקסע" או איך שלא קוראים לו.

התחלתי לבכות בשקט. אחת הנשים, חרדית דוברת יידיש, פנתה אלי במבטא עילג: "אל תבכי. תני לי, אני אדבר איתו." היא פנתה אליו ואמרה: "אל תעשה את זה. רק שתיים. תכניס אותן, הן מחכות פה יותר משעתיים. אתה יודע, בבית המקדש ישבו כל הנשים צפופות, התפילות שלהן התקבלו במהרה ככה. כל רגשי האחווה רק מגבירים את כוח התפילה."

השומר, כיפה לראשו, ענה לה בגסות: "לא אכפת לי. עכשיו אין בית מקדש וזו המציאות. אז שבו בצד ותחכו."

ואז התפנה מקום. האישה היידישאית, שהגיעה אחרינו, אמרה: "הנה בנות, תיכנסו." אך השומר אמר: "לא, רק אחת." כל הנשים החלו לצעוק עליו בבת אחת. ורק האישה ההיא לחשה בצער: "הוא קצת קשה כזה. שיהיה בריא..."

הכנסנו אותה לפנינו, על אף מחאותיה. "אני לא רוצה לגזול לכן..." היא כמעט בכתה מצער, אך הני ואמי שידלנו אותה, ולבסוף נכנסה.

כעבור חצי שעה יצאה, ואיתה עוד כמה מתפללות. היא הביטה בנו בעיניים עגולות מתדהמה: "עדיין? אתן עדיין כאן? אני הולכת לדבר עם האחראי." היא יצאה מהמתחם והלכה לדבר עם מישהו. כעבור כמה דקות הגיע שומר אחר, טיפה נחמד יותר. כעבור עוד רבע שעה בערך התפנו שני מקומות. נכנסנו, אחרי כמעט שעתיים וחצי של המתנה.

"התפילות שלכןם יתקבלו, זה בטוח." לחשה לנו האישה, ואמי חיבקה אותה.

מה אני אגיד לכם? היה מרגש, בקודש הקודשים. הייתה זו הפעם הראשונה שביקרתי שם. הפעם הראשונה. בכיתי, ומלאי הדמעות שלי כמעט התרוקן לנצח.

אמי סיימה להתפלל ולחשה לי שתחכה לי בחוץ. לאחר כמה דקות סיימתי גם אני. הסתכלתי לכיוון היציאה, ואז לכיוון השני. הייתה שם מנהרכה ארוכה- ארוכה, כנראה המשך למנהרות הכותל. רציתי להמשיך קצת לטייל.

התחלתי ללכת. זו הייתה מעין דרך חד סטרית. לא ניתן היה לחלוף על פני קבוצות אחרות. לשם כך, כנראה, הוצבו כוכים אחדים לאורך המנהרה, עם ספסל קטן. שם חיכיתי בכל פעם שקבוצות עברו.

לאחר כמה דקות של הליכה, הבחנתי ממרחק שעוד קבוצה שתעבור על פני בעוד רגעים ספורים. התיישבתי באחד הכוכים, וחיכיתי. המדריך והמאסף חלפו כבר על פני, ונראה היה שהקבוצה חלפה לגמרי. לא נשמע רעש של קבוצה חדשה באופק. שמחתי למחשבה על כמה דקות של שקט. ואז התבדו תקוותיי.

לפתע הגיעו עוד כמה נערים שנשארו מאחור ככל הנראה. הם הילכו בנוחיות, ואני רק ניסיתי להיבלע בצללים, בתקווה שלא ייראו אותי.

אחד מהם הבחין בי, התיישב לידי וצחק. "עידן, יש לך הפתעה פה." הוא אמר. הנער שאחריו הגיע והתיישב לידי אף הוא.

התבוננתי בו במשך רגעים ספורים, ולאחר מכן קלטתי שהוא הילד שאמר לי: "שלום לך.." לפני כן.

"נו, מה קורה?" הוא שאל וצחק.

לפתתי את הסידור בידי. הוא לא שאל זאת בנימה נחמדה. אלא בנימה מפחידה. נימה מגעילה כזו. לא בנימה של: "אני רוצה להכיר אותך," אלא בנימה של "אני רוצה..." ובכן, כן.

קמתי בחדות, סיננתי: "אתה אידיוט." והלכתי במהירות לאורך המנהרה, בוכה כל הדרך.

זה עצוב, כי מקרה דומה התרחש בסיפור שכתבתי ימים ספורים קודם לכן.

-

בכל אופן, זה חיזק את המסקנה שלי מכל הסיפור: אנחנו נמצאים בגלות רוחנית, לא משנה היכן נהיה. משיח, משיח, משיח, איי אייאייאיי!

-

המשך הטיול היה נהדר. הסתפרתי, קניתי גלידה, אכלתי אותה (זו ה"שטות" הראשונה שאכלתי זה שבועות)... היה נפלא, בסך הכל, אפשר לומר.

[

חברים, אשמח אם קראתם (טוב, סביר להניח שאם קראתם את השורה הזו קראתם גם את שאר הקטע. כלומר, אוף... לא משנה), ואשמח אם תגיבו.

תגיבו! זו פקודה.

:)

ביי.

אתם תהיו נחמדים, נכון?

כאילו, אם לא, אז אני הולכת להתאבד מבחינה בלוגית!

יעני, לסגור את הבלוגץ.

טוב נו, לא באמת. אבל אם תגיבו, אני ב-ט-ו-ח לא אתאבד! אתם לא רוצים לקחת את הסיכון, נכון?

:)

ביי, והפעם סופית.