אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

זהו, סביר להניח.

ההודעה הרשמית תצא בעוד כשבועיים, ובינתיים- סוד. אם אספר- הכל ייהרס.

אם כך, מה אני אמורה לספר לנערה שביקשה שאדגמן בשבילה בתצוגת האופנה של הבגרות שלה בשנה הבאה, אם אני אמורה לתת לה תשובה עד מחר בערב? ומה אספר לאמה של ילדה בקיבוץ, שביקשה שאכתוב ואביים הצגה לבת המצווה של בתה?

אוקיי, עם האמא עוד אפשר להסתדר. יש לי עוד חודשיים לענות לה, מבחינתה. הבת מצווה תהא רק בשנה הבאה, בפורים.

אבל הנערה? אני אמורה לענות לה עד מחר בערב! מה אומר? שיש לי פחד במה? אני הרי משחקת על במה כל חיי. שאני מתביישת? שזה לא צנוע בעיני? השמלה תכסה אותי מכף רגל ועד ראש... זו אחת המטרות בשמלה...

אם לישהו יש תירוצים הגיוניים, שיספקו לי רוגע רק בשבועיים הללו- אני אודה לו בנשיקה וירטואלית!

-

בקרוב אוכל להיפרד בשמחה וששון מהקיבוץ הדפוק הזה.

לא עוד קריאות על ה"פלורליזם המופרז" בו נוהג הקיבוץ, קריאה המופנית נגדינו, הדוסים, כמובן.

לא עוד עקיצות על אחי בן השנתיים וחצי, הילד החמישי במשפחתינו, הילד האהוב והיפה ביותר בקיבוץ- ועל כמה שהוא מיותר מבחינה רווחית וכלכלית לקיבוץ.

לא עוד עלבונות על כך שכל הורי הילדים עושים סבב תורנויות על לאסוף את כל הילדים מהגן בקיבוץ השכן- מלבדינו, מפני שלנו יש שלושה ילדי גן, מיותרים.

לא עוד נעיצת מבטים בכיסוי הראש של אמי, או בחצאיתי.

לא עוד אנחות והרמת גבה, ונתינת תחושה של- 'אנחנו מזיזים את בת המצווה למוצאי שבת רק כי הכרחת אותנו, וידענו שאם לא נעשה כך לא תארגני מופע בידור...'

לא עוד ויכוחים מרים על דת, פוליטיקה וערכים לקויים.

לא עוד.

זהו, נגמר.

עוד חודשיים זה באמת ייגמר.

חברי לקיבוץ לא יודעים דבר, כמובן. הם לא תיארו לעצמם דבר כזה. הם יופתעו ממש.

דווקא על האנשים הטובים חבל לי.

לא עוד שיחות נעימות בשביליםף מפני שכולם מכירים את כולם.

לא עוד טיולים מסביב לקיבוץ עם חברי וכלבו הנחמד.

לא עוד ארוחות צהריים משותפות עם חבריי.

לא עוד פעולות.

לא עוד מחמאות על כל דבר חדש.

לא עוד ביקורים של אנשיםפ מוכרים בביתינו החמים והמזמין.

לא עוד סעודות שבת המוניות עם אורחים מזדמנים.

לא עוד.

אצטרך להתחיל הכל מחדש.

בית ספר, חברים, בית, יישוב.

להיפרד מהמשפחה כמעט לנצח, וגם מהחברים.

סבא וסבתא משני הצדדים הבהירו שלא יבקרו אותנו לעולם אם נגור בהתנחלות. לא מפני אידיאולוגיה, אלא מפני פחד. חברי גם לא יורשו בוודאי לעשות כן.

אני לא כועסת עליהם. זה רק מפני הטיפשות והבורות שהנחילו להם הוריהם, ומפני שהם לא יודעים דבר.

הם מעולם לא חצו את הקו הירוק. מבחינתם, התנחלות- משמעה ערבים, פיגועים, סכנה ומוות.

הם לא יודעים איך זה באמת, אבל אני יודעת.

אני לא מפחדת, אפילו לא טיפה. אני יודעת שאני יכולה למות שם, באותה המידה שאני יכולה למות כאן.

היחיד שאחראי על מותץי הוא הקב"ה, ולעת עתה, נראה שהוא לא מתכוון להרוג אותי בקרוב.

אתה אחלה חמוד, הקב"ה.