מצחיק, כי אני כותבת את הסיפור בזמן עבר, כשהכל בעצם הסתיים- הערב.
כבר כמה שבועות שהתחלתי במשטר דיאטה הזוי. לא אכלתי כמעט, וכשאכלתי, אכלתי כמעט ורק עגבניות, גזרים, מלפפונים וגמבות. ולפעמים לחם מלא ועדשים מלאים. לא יותר מזה.
אמא שלי שמה לב, וידעתי. השליתי את עצמי שמדובר רק ברצון להיות בריאה, אבל בסתר רציתי לרזות. נורא רציתי.
אז זו התוצאה- ירדתי חמישה קילו. אני רזה.
ומה עוד?
יצאו לי פצעונים, ואני אנמית. בשבוע הבא אעשה בדיקת דם, וסביר להניח שהתוצאה תגרום לאמי להתעלף. אני קצת מפחדת, אבל לא יותר מידי.
היום בערב אמא הכינה חביתה. היא חילקה לצלחות של כולם.
הבטתי בצלחתי. "אני לר וצה חביתה, אז אני אוכל..."
"למה לא?" הביטה בי אמי במבט חושד.
"סתם לא מתחשק לי. אממ..."
"אני יודעת מה את עושה!" היא צעקה פתאום. "תפסיקי לעשות את זה! אם את לא חוזרת לאכול נורמאלי אני מרתקת אותך, עד שתחזרי לעצמך!" היא צעקה, ליד כל המשפחה.
שילבתי ידיים ברוגז. ואז זה התחיל: צעקות, בכי, ויכוחים.
הלכתי לחדר, טרקתי את הדלת, שכבתי על המיטה ובכיתי.
אמא נכנסה.
"תביאי דף ועט, ונעבוד על תזונה נורמאלית," היא אמרה בנוקשות.
שוב התחלתי לבכות.
"מה עכשיו?" היא שאלה, ביתר רכות.
"את בכלל לא מתייחסת לרגשות שלי! רק לבריאות!"
"מה יש להתייחס לרגשות כרגע? את עושה לעצמך נזק, רציני. ממש."
סובבתי אליה את גבי.
"טוב," היא נאנחה, והתיישבה לידי. "מה הכניס לך את הרעיון של הדיאטה המטומטמת הזו?"
"זה שאני מכוערת! מכוערת ושמנה!" התפרצתי.
"אבל את לא! את לא מכוערת!"
"אני כן. נורא."
היא קמה בפתאומיות, והעמידה אותי מול המראה.
"איך את יכולה לחשוב כך? תסתכלי בעצמך. תעזבי את הנייר טואלט. נו, תסתכלי! ואל תעשי פרצופים מטופשים ומצחיקים."
חייכתי.
"תראי את השפתיים המושלמות האלו, מלאות ואדומות. כל אחת הייתה רוצה כאלו," היא המשיכה. "והריסים שלך, ארוכים ויפים. והעיניים חומות וגדולות. את הגבות אפשר קצת לסדר, אבל ממילא אף אחד לא שם לב אליהן. והאף הקטן והישר שלך! והשיער! שלא לדבר על הגוף הרזה והמקומר שלך..."
"אל תגידי סתם." זרקתי בחמיצות, אבל התעודדתי מעט. כבר לא כעסתי עליה.
"את יודעת כמה אנשים באים אלי מידי יום ומספרים לי כמה שאת יפה?" היא חייכה. לא האמנתי לה. אבל אולי... אולי כן, קצת.
"תסתכלי שוב. את פשוט מהממת."
הסתכלתי. לא ראיתי שום דבר יפה. רק תפלצת מכוערת עם פנים שמנות.
ואז הסתכלתי שוב. ובאמת ראיתי את הברק של השיער, הרכות שלו, האף הקטן והחמוד, השפתיים המלאות. ואפילו... אפילו את הבטן השטוחה. מה, עד כדי כך רזיתי? נדהמתי. לא ייתכן. אבל כן. רזיתי המון.
התיישבנו והתחלנו לחשוב על תוכנית תזונה שתותיר אותי צמחונית אך בריאה ומאוזנת. כמעט בטוח שאני אנמית, ולכן יש לקחת אותי לבדיקות דם, ולהתחיל לשנות את התזונה.
אז לא, אני לא אתחיל לאכול שוקולד.
ואני לא אתחיל לאכול תרד.
אבל אני אוכל בריא ומזין. בלי דגנים בלתי- מלאים. בלי שטויות.
פירות יבשים, ירקות, עלים, עדשים, קינואה, ועוד דגנים בסגנון.
אני אוכל כמה שאני רוצה, כמה שאני מרגישה שאני צריכה.
לא כמה שאני חושבת שאעלה במשקל לאחר מכן.
והדבר הטוב ביותר- אני אשאר במשקל שלי! לא אמנתי שזה ייתכן, אבל מסתבר שכן. אמא שלי מבינה דבר או שניים ברפואה (יכול להיות שזה בגלל שהיא רופאה), והיא הבטיחה לי שאם אשמור על תזונה נכונה גזרתי תישאר בדיוק כפי שהיא עכשיו.
אז לאחר השיחה הזו הלכתי לנגן. לא רציתי לחשוב, והוצאתי את כל העצבים והחששות על קלידי הפסנתר. ניגנתי, ואילתרתי, וזה היה נפלא.
ועכשיו אני מתפנה לחשוב.
אנשים שרואים אותי מהצד בטוחים שיש לי מלאי בלתי נגמר של ביטחון עצמי, מפני שאני כביכול מוצלחת- אני כותבת, מביימת, משחקת, מנגנת, טובה בלימודים, מארגנת, יוזמת, פעילה בחברה...
אבל זה פשוט לא נכון. לפעמים אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון שזה מדהים.
עד לפני כמה חודשים הייתי כה קטנונית כלפי עצמי שהייתי מ-ח-פ-ש-ת בכל הכיתה ילדה אחת יותר שמנה ממני, וכביכול לא מצאתי. זה לא יהיה כך מהיום.
אני לא אשווה את עצמי עוד לאחרים. אני אהיה בסדר.
אני אהיה אני. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
