אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

כמה הערות: הסיפור נכתב לתחרות הסיפורים בבלוג- 

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=682669&blogcode=13282919

עוד הערה- הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי- סיפורה של אמי. החלטתי, לאחר מחשבה עמוקה, שעל מנת שאצליח להתחבר לדמויות באופן הנכון ביותר, לא אשנה כמעט את שמות הדמויות והמיקום. רוב המקרים המתוארים בסיפור אכן קרו, וכמעט כל האנשים בסיפור אכן קיימים. קריאה נעימה.

היא גילתה שהיא יהודייה/ זרובבלה

"אוף," רטנתי.

"מה?" שאלה אמא.

"יש לנו ארץ כזאת מעפנה."

"מה? למה?"

"כי הכל... פשוט... מעפן כזה, לא יודעת. כל האנשים גסים כל כך, והכל מכוער ויבש... אני כל כך מקנאה בך שיכולת להעביר את הילדות שלך במקום כזה נקי ויפה, וירוק..."

"את צוחקת, נכון?" שאלה אמא ברצינות תהומית.

"למה?"

"יש לך מזל שאת לא יודעת כלום."

"אני לא יודעת כלום?" נעלבתי.

"כלום." אישרה אמי. "בואי ואספר לך סיפור, בסדר?"

_______________________

1991,
שכונה עלובה וישנה, פאתי זכרון יעקב

הנערה יצאה מהדירה הקטנה והעלובה, מניחה את רגלה על המדרגה הרעועה הראשונה, ומנסה לא להחליק במורד הרקב החלקלק אשר
כיסה את המעקה. היא יצאה מן הבניין, ישר אל תוך האוויר המאובק ששרר במושבה. לא כל
המושבה כוסתה כך באבק, רק באזור שלה. באזור של העשירים, כך ידעה, האוויר צח ונקי,
והקול היחיד אשר נשמע  שם הוא קול הציפורים
המצייצות.

הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת. ההורים היו שניהם בעבודה, והיא ידעה שלא יחזרו עד הערב. היא החישה את צעדיה על מנת להספיק לאסוף את אחותה הקטנה מהגן, ולא לאחר שוב. היא שנאה להיכנס לגן של אחותה, לעבור על פני כל המבטים המלגלגים של ההורים האחרים ('מה, להורים שלה אין זמן לאסוף את הבת שלהם?'), ומבטי הרחמים של הגננות ('ילדה מסכנה.'). למרות הכל, היא ידעה שהיא מוכרחה להיכנס. היא חרקה את שינייה, ונכנסה. הגן היה מלא בהורים, ובאחים גדולים וקטנים, שכלל לא התחנכו בגן. 'מה קורה פה?' תהתה. אחת הגננות התקדמה לעברה: "או, נפלא שבאת," היא אמרה, בחיוך גדול. "יש לנו עכשיו מסיבת חנוכה, כן? את יודעת מה זה חנוכה?" היא דיברה לאט, כאילו הנערה שניצבה מולה
הייתה מטומטמת לכל דבר.

"כן, יודעת."

"יופי, אז את הכיבוד אפשר להניח שם..." הצביעה הגננת, והנערה הביטה בה כלא מבינה.

"כיבוד. אוכל. הבאתם אוכל, נכון?"

הנערה הנידה בראשה.

"למה לא?" קולה של הגננת עלה במקצת, ונעשה הרבה פחות נעים.

"לא ידעתי יש מסיבה," ענתה בחשש, מבולבלת.

"לא ידעת," חזרה אחריה הגננת בעוקצנות. "שלחנו הודעות לכל ההורים."

"לא ידעתי," חזרה הנערה, לא מוצאת דבר אחר להגיד.

"טוב," נאנחה הגננת. "ואיפה ההורים?"

"הם..." גמגמה הנערה. "לא פה."

הגננת צבטה את גשר אפה ואז אמרה: "טוב, לא תוכלו להשתתף במשחקים, מפני שצריך הורים."

הנערה הסמיקה, והסתובבה במהירות.
"ג'ניה, ג'ניה!" היא קראה.

ילדה קטנה, בעלת שיער בהיר ופנים חיוורות רצה לעברה. "אירקה! באת! יש היום מסיבה, את יודעת! הכנו המון ציורים ומשחקים ואפילו ריקוד..." הקטנה פטפטה ללא הרף ברוסית מהירה. הנערה התבוננה בפניה הקטנות והמאושרות בעצב. "לא, ג'ניצ'קה, אנחנו לא יכולות לבוא."

"למה?" פניה הקטנים נפלו.

"כי... אי אפשר. בואי." היא החזיקה חזק בזרועה וגררה אותה עמה, החוצה.

ג'ניה הקטנה הייתה מאוכזבת, זה היה ברור. אך היא ניסתה שלא להראות סימנים, מפני שהיא ידעה שאסור להיות מפונקים. היא הביטה סביב, מחפשת משהו חדש ומעניין. אבל הכל נשאר אותו הדבר. חם, לח, ומאובק. דבר לא היה שונה בארץ החדשה והמשעממת הזו, ישראל.

אירה הבחינה כבר מרחוק בחבורת הנערים הישראלים. היא לא סבלה אותם. הם היו יושבים על גדרות השכונה, שותים ומעשנים.

היא ציפתה שיבחינו בה, ולכן ניסתה לגרור את ג'ניה הקטנה במהירות, על מנת לעבור את החבורה הזו כמה שיותר מהר. זה לא עבד.

"רוסייה מסריחה!" צעקו.

בידיעה שהיא בהחלט לא מסריחה, המשיכה אירה בדרכה. רק ג'ניה הקטנה נעצרה.

"למה הם אומרים את זה?"
שאלה בקול רם. בעברית.

הנערים התגלגלו מצחוק.
"למה? למה? כי אתם מסריחים, וזה לא המקום שלכם. תחזרו לרוסיה!" אירה עצמה את עיניה לרגע קט, והכל נעלם מעיניה. הנערים, העיר הקטנה והמכוערת- הכל. היא חזרה לזמנים אחרים, שנים ספורות קודם לכן. זמנים חשוכים וגרועים בהרבה.

_________________________________-

1982, סנט פטרבורג

"אירקה! אירקה! את מאחרת!" צעקה אמה.

אירה בת השבע פקחה את עיניה לאט, וחייכה. היום הראשון בבית הספר. היא כל כך התרגשה. סוף סוף, גם היא תוכל ללמוד להביא גאווה הביתה כמו אחיה הגדול, דימה. "אירינה וסילנקו," נכנסה אמה לחדר. זה לא סימן טוב. אמא השתמשה בשמה המלא רק כאשר כעסה עליה. "כמה פעמים ביקשתי ממך ל-א להכניס כלבים לסלון? ובכלל, מאיפה את מביאה אותם? תראי את כל השערות האלו..."

אירה חייכה. זה היה הסוד הקטן שלה. הכלבים. כלבים פשוט נמשכו אליה, כמו זבובים לדבש. זה היה משעשע, בייחוד מפני שהוריה סלדו מפני כלבים ופחדו מהם. מידי אחר צהריים, כשהייתה יוצאת לטיול בחוץ, הייתה שורקת שריקה חדה וארוכה, וכל כלבי העיר כמעט היו באים אליה בריצה.

"מצטערת, אמא." ענתה.

אמה רטנה דבר מה ויצאה מן החדר. אירה הביטה במדי בית הספר החדשים שלה, שנחו על הכיסא, מגוהצים ומקופלים. היא לבשה את השמלה האפורה והעניבה השחורה, ונעלה את נעליה החדשות, שנקנו במיוחד לתחילת השנה החדשה. נעליים שחורות ומבריקות, בהן התגאתה עד מאוד.

כשנכנסה למטבח, אחיה כבר ישב שם, קורא מאמר באנגלית. היא תהתה איך הוא מסוגל להבין כל כך הרבה שפות. היא עצמה דיברה רוסית בלבד, ומעט אוקראינית. לא יותר מזה.

"בואי, אירקה," אמה חשה אליה והובילה אותה לשולחן המטבח. "ראו כמה יפה היא," הציגה אותה בפני שאר היושבים, אביה ואחיה. "היא כבר ממש תלמידה!" אירה, קורנת מרוב אושר, התיישבה על כיסא והחלה לאכול דייסה מהבילה עם קינמון. 

__________________________________

"אמא," פנתה אירה לאמה בעת שישבה המשפחה לארוחת הערב. "מה אנחנו?"

"אנחנו?" שאלה אמה בתמיהה. "למה את מתכוונת?"

"אנחנו... קתולים?"

האם הניחה את מזלגה מידה ונאנחה. "מה, איריצ'קה, מאיפה כל השאלות האלה הגיעו?"

"ריטה, הילדה שיושבת לידי בכיתה, שאלה אותי." ענתה אירה.

"ומה... מה ענית?" שאלה האם בעדינות.

"ש... קתוליים. אני זוכרת שפעם דודה אולגה הלכה לכנסייה, וחשבתי ש..."

"אירקה, את יודעת שדודה אולגה היא לא באמת דודה, היא רק חברה מאוד טובה שלי," ענתה האם בחיוך קל.

"כן," אמרה הילדה בחוסר סבלנות. "אבל מה... מה אנחנו?"

"אנחנו..." האם הביטה סביב כמחפשת מוצא.

"רוסים, אנחנו רוסים טובים," אמר האב בחדות, כאילו בכך הסתיים העניין.

"כן, רוסים," חייכה האם. "תרצי עוד תפוחי אדמה?"

_________________________

1986, סנט פטרבורג

"אירה, את באה?" צעקה ורוניקה.

"כן," ענתה אירה לחברתה. "עוד רגע, אני צריכה לאסוף את הדברים..."

"נו, אבל אני חייבת ללכת! החנות נסגרת עוד דקה, אוף!"

"אז לכי..."

ורוניקה זרקה מבט לעברה, הנהנה ופנתה משם, אל עבר שער בית הספר.

אירה הציצה לעבר דלת הכיתה, ווידאה שכולם יצאו, ופנתה לעבר שולחנו של ליאוניד. היא פתחה את המכסה שקובע בשולחן כך שתחתיו נוצר מעין חלל קטן אשר שימש מקום לשמירת חפצים קטנים. היא עצרה את נשימתה, ומייד נשמה לרווחה. האצבעון נח שם, יחד עם עוד כמה אוצרות ששדד ליאוניד מכמה ילדים אחרים. היא נטלה את האצבעון ואמצה אותו אל חיקה. היא כל כך כעסה על עצמה שלא הגיבה, כשליאוניד חייך את חיוכו המרושע ופשוט ג-ז-ל לה את אצבעון הכסף היפה, שקיבלה במתנה מסבתה. היא יצאה מהכיתה, מתבוננת באצבעון היקר, מאושרת על כך שהצליחה להשיג אותו בחזרה. כל ילדי בית הספר כבר הלכו, אפילו השרת עמד לנעול את השער וללכת הביתה.

"הזדרזי, ילדונת," הוא פתח לה את השער ונתן לה לעבור.

היא הייתה כה מרוכזת באצבעון שלא שמה לב לאן פונות רגליה. היא הרגישה טפיחה חזקה על גבה והסתבובבה.

"אז מה, לא רצית לספר לאף אחד? חשבת שתוכלי לרמות אותנו?"
היא הרימה את מבטה בהפתעה. מסביבה עמדו כמה מבריוני בית הספר, אשר היו בכיתות הבוגרות יותר. אותם ילדים, בדומה לליאוניד מכיתתה, נהגו להסתובב בהפסקות ולשדוד מהילדים הקטנים את כספם או את חפצי הערך אשר החזיקו עמם. היא הרגישה כיצד ליבה דופק במהרה. כיצד גילו שלקחה חזרה את האצבעון. היא הרי הייתה לבד... רק השיגה אותו, וכעת תצטרך להחזיר אותו לידי הבריונים. זה סימן, כך חשבה. האצבעון הזה לא ראוי להיות שלי.

אחד הבריונים חייך. למען האמת, הוא כלל לא נראה בריון. רק כמה מהילדים שנפלו למעשיו ידעו מה באמת הוא מסוגל לעולל. אותו ילד, בעל פני מלאך, שיער בלונדיני ועיניים כחולות, התכופף כעת לעברה והרים אותה בצווארונה.

"ז'ידה, יהודונת." אמר.

אירה הקשיחה את פניה. איש מעולם לא העליב אותה כך. ז'יד? היה זה אחד העלבונות הגדולים שיכלה לקבל. "אני לא ז'יד!" היא צעקה.

הנער חייך, וחבריו צחקו אף הם. הוא הוריד אותה לרצפה ובעט בה. היא הרגישה בגל כאב עובר במורד עמוד השדרה שלה. אחד מחבריו הוסיף בעיטה, והם החלו. 

הם הפליאו בה  את מכותיהם, תוך צעקות "ז'יד!" "יהודונת!" "לכי לישראל!" ועוד כדומה.

 אירה לא הבינה כלום. כאב לה, כאב לה מאוד, אך היא ניסתה פשוט לא להרגיש. היא עצמה את עיניה וחיכתה שיפסיקו.

כשהלכו, נראה היה כי כבר מתחיל להחשיך. היא התרוממה באיטיות, בודקת את הנזק שנגרם. היא הייתה מלאה בשריטות ובמכות יבשות. כל גופה כאב. היא ניסתה לצעוד, וגופה כשל. עד כדי כך היה הכאב גדול. אך יותר מכך, היה העלבון. מדוע עשו זאת? לא ייתכן שרק בגלל האצבעון... היא השפילה מטה את מבטה, והינה האצבעון עודנו מונח בכף ידה הקפוצה. היא השתוממה. מה קורה כאן?

היא נתקלה בדבר מה שהיה מונח על הרצפה, מין דף שנתלש מספר. היא התכופפה להרים ועיניה קלטו את הכתוב.

"...שם: אירה וסילנקו...תאריך לידה: 2.7.1975...דת: יהודייה..."

כעת הבינה הכל. הדף נתלש מיומנה של המורה. הילדים וודאי נכנסו לכיתתה ופשוט נטלו את היומן מהשולחן. אך לא היה זה הדבר אשר הטריד אותה. יותר מכל הטרידה אותה המחשבה על מה שראתה כעת. היא באמת יהודייה? איך זה יכול להיות?

_____________________________________

"אוי, זה נורא," אמרתי, כולי אחוזה חלחלה.

"כן, זו לא הדרך שבה הייתי רוצה לגלות שאני יהודייה, אבל אין מה לעשות..." חייכה אמי במרירות.

"חשבתי שאחרי מלחמת העולם השנייה רק התגברה האהדה כלפי היהודים," אמרתי, מהורהרת.

"ממש לא. האסון והזוועה עוד חלחלו אל ליבות האנשים. כולם חשבו שאנחנו סתם מתמסכנים, ושלמעשה לא סבלנו בתקופה הזו יותר מכל עם אחר, הרי כולם סבלו במלחמה... רק לקראת שנות התשעים החלו לאמוד את גודל הזוועה והעוול שנעשה, אז גם החלו בטקסים להנצחת השואה. מעולם לא היינו חביבים על בני העם הרוסי." היא שוב חייכה במרירות. "אבל חכי, עוד לא שמעת את הסיפור הכי גרוע."

"יש יותר גרוע מזה?" נחרדתי.

"כן, יש," ענתה אמא.

______________________________________

1987

כשהייתה אירה בת 12, הוריה, שעסקו בבימוי ובתיאטרון- העלו הצגה. הם הכריחו אותה לבוא ולהסתכל על האודישנים לבחירת השחקנים. על כן, ועל אף תחנוניה וטענותיה- נאלצה, ביום חמישי אחר הצהריים, לכתת רגליה לכיוון התיאטרון הקטן שבמרכז העיר.

היא ישבה משועממת בקצה האולם, נשענת על גבי מושבי הבד הירוקים. היא העבירה מבטה על שורת השחקנים שעוד לא נבחנו ועל המועמד שניסה כרגע את מזלו. הוא דווקא היה לא רע, חשבה. אם לא היה מועד כך ומגמגם בשורה האחרונה, הוא היה לחלוטין עובר.

היא הוציאה כריך גדול שהוכן מבעוד מועד, ונגסה בו נגיסות גדולות ורעבתניות. היא היטיבה את ישיבתה בכיסא, והחלה מתופפת על מסעד הכיסא בעצלתיים, בעודה אוכלת.

לפתע חשה, תחושה מוזרה. היא הביטה סביבה, אך לא ראתה דבר- רק כמה עשרות של אנשים שבאו לצפות באודישנים. היא משכה בכתפיה והמשיכה לאכול. ואז העיפה עוד מבט קצר, בו קלטה בחטף עיניים גדולות שבהו בכריך שלה. היא התרגזה מעט על המתבונן. הרי לא יפה לנעוץ עיניים באיש, כך תמיד אמרו הוריה. לאחר כמה רגעים לא יכלה להתעלם עוד ופנתה לסקור את המתבונן. הוא היה ילד, בגילה בערך, רזה ומרופט. עיניו היו חומות וגדולות, ועקבו אחר כל נגיסה שלה. היא התבוננה בו ארוכות, והוא לא הסיט את מבטו. רק הביט בה.

"אה..." היא גמגמה. "אתה... רוצה קצת?"
היא חצתה את הכריך לשניים והושיטה לו חצי. הוא הביט בה בהשתאות, הנהן בהתלהבות ונטל את החלק שהגישה לו.

היא התבוננה בו, ובאכילתו המהירה והמשתוקקת, כאילו שלא אכל מעולם.

הוא עצר לרגע, ניגב את פיו, וחייך לעברה.

וכך, בגיל 12, אימצה לה אירה אח.

הוריה היו המומים, נרגזים ונחרצים בתחילה, כמובן, אך נראה היה  שאין מה לעשות בעניין. הילד, אנטון, החל לגור בביתם. מידי כמה ימים היה חוזר לביתו המוזנח שבקצה העיר. אירה הייתה הולכת לבקרו מידי שבוע, מביאה קצת מזון עמה, ומנקה את ביתו. את הוריו מעולם לא ראתה. אנטון
סיפר כי אמו עובדת מחוץ לעיר, וחוזרת פעם בכמה חודשים, וכי אביו הוא שתיין ואלכוהוליסט ועזב את ביתם לפני שנה ספורה. אירה התרגשה כל כך, והרגישה שהיא ממלאת שליחות. היא עדיין תהתה על טיבה. היא הרי יהודייה! איך ייתכן שהיא כזו... טובה?

היא מעולם לא סיפרה להוריה על המקרה ההוא, עם חבורת הבריונים. והם, מצידם, מעולם לא טרחו לספר לה על היותם יהודים. היא לא ראת בכך
משהו רע, בסירובם לשתף אותה. היא הניחה שאיש לא היה מוכן להתגאות בהיותו יהודי.

היא כל כך אהבה את אנטון, ושמו רק הגביר את אהבתה אליו. היא חשבה שזה נפלא ששמו אנטון, כשם הגיבור בספר "פצפונת ואנטון". היא שמחה על השוואתה לדמות כה חזקה וטובה כמו פצפונת. והיא הרגישה שחייה לא יכולים להיות טובים מאלו. היא לא סיפרה לאנטון על יהדותה, והוא לא ידע דבר על קשייה החברתיים בבית הספר. מאז שנודעה השמועה על יהדותה, רבים מחבריה נטשו אותה. אך אנטון הוא שהשיב את השמחה לחייה. הוא תמיד הקשיב לה, ואהב אותה כפי שהיא אהבה אותו.

עד אותו ערב אומלל, על גג הבניין.

היה זה ערב נעים, ומואר באור ירח רך. אנטון ואירה ישבו על גג הבניין שבקצה הרחוב, ודיברו. על מה דיברו? סתם. החליפו סיפורים על הימים
האחרונים. ריכלו קצת על השכנים החדשים, על בתי הספר שלהם... אירה סיפרה לו בדיחה, והוא צחק. לפתע הבחינו בסרגיי, ילד קטן ועדין שנהג להיקלע לקטטות לא רצוניות, ותמיד נפגע איכשהו. כעת, כך נראה, הוכה בידי חבורת ילדים שככל הנראה מעד על מגדל
הקלפים שבנו כל אותו אחר צהריים.

"תראי אותו," צחק אנטון. "כזה שלומיאל, ממש
ז'יד קטן..."

אירה עצרה את נשימתה. לא, לא ז'יד. לא שוב.

"אירקה?" הוא הביט בה בחשש. "את בסדר?"

"אני..." היא מלמלה.

"אירה...?"

"הוא לא ז'יד!" היא צעקה.

"מה?" חייך אנטון, כבטוח שעוד רגע והיא תצטרף לצחוקו, ותצחק על הבדיחה המשותפת. אבל בראותו כי היא רצינית לחלוטין, הרצין גם הוא.

"למה את מתכוונת?"

"גם..."  היא גמגמה. היא עצמה את עיניה, ואז נשמה נשימה עמוקה: "גם אני יהודייה."

"מה?!" צחק אנטון, שוב.

"כן, אנטון. גם אני יהודייה."

"את? מה פתאום?!"

אך לאט לאט הוא החל להפנים את משמעות דבריה. פניו נפלו, והוא זע במקומו באי נוחות. הוא קם, ומלמל: "אני... אני צריך ללכת עכשיו..."

אירה הנהנה. והוא עזב.

כעבור כמה ימים שב והתנצל, והבטיח שדבר לא יפר את חברותם. אך דבר לא שב להיות כמקודם, מאז אותו ערב.

כחודש לפני עזיבת משפחתה לישראל, סופר  לה , סוף סוף- עצם יהדותה. היא רק הנהנה בהבעה
כנועה ולחשה: "אני יודעת."

הוריה הביטו זה בזה בהפתעה, אך לא אמרו דבר. כעבור חודש ארזו בחשאי את חפציהם, לקחו את התינוקת ואת כבודתם המועטת ונסעו. אירה הספיקה להיפרד מאנטון שעות ספורות לפני עזיבתם. דמעות עלו בעיניו, אך הוא התגבר עליהן בגבורה.

היא מעולם לא מצאה אותו מאז, והקשר ביניהן אבד.
אך היא ידעה שתמצא אותו יום אחד, ואז, תחדש את הקשר ביניהם.

___________________________________

"למה זה הסיפור הכי גרוע? בעיני, המכות של הילדים היו נוראיות יותר," אמרתי, נחרצת בדעתי.

"לא, בהחלט לא." אמרה אמא. "הילדים ההם היו סתם רשעים. אבל אנטון... אנטון היה החבר הכי טוב שלי. ולקבל כזו מכה מחבר... זה קשה."

"ומה קרה אחרי שעליתם לארץ?" שאלתי.

"ובכן, את ההתחלה את יודעת. כפי שסיפרתי מקודם, בתחילה היינו אומללים. היינו עניים, והוריי התקשו להשיג עבודה. עם הזמן התאקלמנו, ואז הכרתי את אבא שלך." היא חייכה.

 "טוב, אני מניחה שלעולם לא תתחרטי על שעלית לארץ?"

"לא, לעולם לא," פסקה. "את יודעת מהו שם המשפחה המקורי שלי?"

"מה? וסילנקו, לא?"

"אני מדברת על התקופה שלפני ניסיונות הקבלה של סבא שלך לאוניברסיטה."

"מה הקשר?" לא ירדתי לסוף דעתה.

"באותה תקופה, כמעט בלתי אפשרי היה להתקבל לאוניברסיטה עם שם משפחה יהודי. לכן, אבי היה חייב לשנות את שם המשפחה שלו."

"מה? מה השם?"

"ישראלי."