אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

היום בהפסקה פגשתי את המורה שלי למתמטיקה.

"אממ... מרינה? את לא במקרה מחזירה היום את המבחנים, נכון?"

"אני כן. יום טוב."

שיט.

כשהגעתי לשיעור, כולי רועדת, חברה שאלה אותי: "למה את כל כך לבנה?"

ואני רק מלמלתי בקול חנוק:" מבחן... אפס... נכשל..."

"היא כבר חילקה את המבחנים?"

"לא.. אבל... נכשל..."

היא גלגלה עיניים והתיישבה.

המורה משכה את השיעור המון זמן, ורק באמצע בערך אמרה: "טוב... תעבדו בספר ובינתיים אני אחזיר את המבחנים..."

מובן שאיש לא פנה לעבוד. 20 זוגות עיניים ננעצו באצבעה ארוכת- הציפורן של המורה, שעלעלה בדפים שלפניה וקמה. 

"לעזאזעל! נכשל!"

"למה 60? אבל.. למה 60?"

אני שומעת צעקות מחרידות מכל עבר, וכבר מצפה לגרוע מכל...

"זרובי, הנה את." המורה מתקרבת אלי בקול רציני ומבשר רעות.

לעזאזעל.

כבר דמיינתי את הטופס, עם הנכשל האדום והגדול.

"עשית מבחן עם הרמה הגבוהה ביותר.." היא אמרה.

כן, וזו בטח הייתה טעות...

"ואני לא יודעת מה להגיד לך, חוץ מ..."

שכדאי שאחזור על החומר טוב יותר בפעם הבאה?

"שעשית אותו מצויין! קיבלת את אחד הציונים הכי גבוהים בכיתה! כל הכבוד לך!"

והיא נותנת בידי דף מקושקש עם ציון "95" גדול בצידו. מבחן של חמש יחידות. 95.

וואו.

פעם הייתי מקבלת מאיות במתמטיקה, היום אני צריכה קצת לעבוד.

המבחן הזה באמת היה קשה. ציוני 30 לא היו נדירים בו.

וואו, יפה לי.

כמעט נישקתי אותה, אבל במחשבה שנייה החלטתי ש...

מוטב שלא, עד כמה שהיא.. אממ... חביבה.

-

אמא מצאה איזו פנימייה בשבילי, והיא שוקלת לבדוק אותה.

או.. פנימייה.

עטלפים, לחם יבש, מרתפים...

לא! מסיבת פיג'מות כל לילה! כיבוי אורות מתי שבא לי! חופש! אהההה!