אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

בחופש אני מתחילה לעבוד.

לא אכפת לי במה, רק לעבוד.

ולמה? אני לא מתכוונת לחסוך לרישיון נהיגה, או לאוניברסיטה, או לקניית שמלה חדשה.

אני אעבוד כדי לעזור למשפחה שלי.

אני גרה בקיבוץ, ואסור לנו להרוויח כסף לעצמינו. כלומר- אנחנו יכולים או לעבוד בחינם עבור ענפי הקיבוץ השונים, או- וזו הדרך המקובלת על הרוב- לרבוץ בבריכה כל הקיץ.

האם זו קיבוצניקיות אמיתית? כך מחנכים למוסר עבודה?

אנחנו מוכרחים לעבוד בשנה מספר מסויים של שעות עבודה עבור הקיבוץ. בקיץ הקודם עבדתי כל יום בסביבות 5-8 שעות עבור הקיבוץ. איפה לא עבדתי? עבדתי ברפת, בחדר האוכל, במרכולית, בחינוך, בכל מקום אפשרי...

והשנה, לאחר שסיימתי את כל המחוייבויות שלי לשנה הזו וגם לשנה הבאה (!), דורשים ממני שוב לעבוד עבור הקיבוץ.

טוב, דורשים זו לא בדיוק המילה, אך מפצירים, מנסים לגרום לי לרגשות אשמה...

ומה אני עונה?

אסור לי לספר על העזיבה להתנחלות, ובטח שלא על העבודה בעיר, ולכן אני אומרת שיש לי... תוכניות. ונשמעת כמו תרצנית עלובה.

אז ביום רביעי אלך לראיון עבודה, ומהשבוע שלאחר מכן אעבוד כל יום, חמישה או שישה ימים בשבוע, במשך כשמונה שעות בכל יום. עבודה משעממת של הליכה בטיילת העיר וניסיון למשוך אנשים לאיזה אתר של מבוכי אימה. עם שכר מינימום של 17 שקלים לשעה אומנם לא אתעשר, אך ארוויח סכום יפה על מנת לעזור מעט במעבר הקשה להתנחלות, כאשר אנחנו נטולי כל חסכונות.

אני מוכרחה להסתיר את העבודה, אך סיפרתי על כך לשתי חברות שלי.

אחת הגיבה ב- "לעבוד בחופש? איזה באסה..."

והשנייה ב- "גם אני רציתי לעבוד, אבל אבא שלי לא מסכים כי הוא אומר שהוא יכול לפרנס אותי ואני לא אמורה לעבוד..."

זה אכן העליב אותי מעט, כי זה כמעט כאילו שאמרה "וההורים שלך לא מסוגלים לפרנס אותך..."- דבר שכמובן לא נכון כלל.

אנחנו גרים בקיבוץ שנקלע לקשיים כלכליים. התקציב שניתן לחברי הקיבוץ הוא 900 שקלים לחודש. וכי אפשר להתקיים על סכום זעום שכזה?

ובכן, לא.

אותם בכירים במערכת הניהולית של הקיבוץ, הם אנשים בעלי אמצעים קודמים- כלומר, סבא וסבתא עשירים מחו"ל, או קומבינות מלוכלכות.

לא באמת אכפת לי שהם עשירים, אבל כן אכפת לי שהם כופים את חיי ה"הסתפקות במעט" גם על אחרים. ובתור המשפחה הכי גדולה בקיבוץ, שלא מעט נאמר עליה כי שני הילדים האחרונים הם כאמור "מיותרים"- בתור בת למשפחה כזו, אני בהחלט מכירה את חיי ההסתפקות במועט.

אני לא מרגישה שאנחנו מעוטי יכולת או משהו כזה. יש לנו מה לאכול, יש לנו שני מחשבים בבית, יש לאחיי משחקים רבים, ולא חסרים לי בגדים. ולמרות זאת, אנו משתדלים לחסוך כמה שיותר- את הבגדים שלי אני קונה בעיקר בחנויות יד שנייה- והרי זה פלא! אני נחשבת שאחת הנערות האופנתיות ביותר בקיבוץ, על אף העובדה שאני דתייה וקונה בגדים ביד שנייה.

בכל אופן, אנחנו לא טסים לחו"ל, ונוסעים לחופשה משפחתית פעם בשנה וחצי- שנתיים. אין לנו מכשירים כמו אייפודים, פלאפונים משוכללים או טלוויזיה. אני לא יכולה לנסוע סתם כך הופעות כמו חברותיי. אני לא יכולה לקנות לעצמי בגדים או דברים כלליים בלי הגבלה. אני קונה רק כשצריך, או רק כשאני ממש רוצה. אחרים לא מבחינים בזה, מפני שאני עושה קניות רק לאחר חיסכון ממושך.

וכעת, ברור לחלוטין שהסכום הזעום שהקיבוץ יחלק לנו בקמצנות לקראת העזיבה- לא יספיק לנו על מנת להתקיים, לפחות עד שנתבסס.

אז אני עובדת על מנת לעזור למשפחה שלי.

ואני לא מתביישת בזה. כלומר, לפעמים אולי כן. ואז אני באמת מתביישת, בעצמי, על חוסר הגאווה שלי ברצון לעזור למשפחה.

לא אכפת לי עד כמה החברות שלי בעלות אמצעים, ועד כמה ילגלגו עלי על כך.

אני רוצה לעזור למשפחה שלי, ואני גאה בזה.

________________________________

אני במומלצים!

איזה כיף!

אני לא מאמינה! חברים, אתם כל כך חביבים!