אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

סיפור משפחתי/הגבירה זרובבלה

"אוף, סבא..." נאנחתי בייאוש.

"מה?"

"נמאס לי מעבודת השורשים הזו." כמעט בכיתי.

"למה? לדעתי זה דווקא נורא נחמד." חייך סבא בשובבות.

"אבל אני לא מבינה כלום!" צעקתי.

"מה את לא מבינה?" שאל סבא בטון אבהי והתיישב לצידי. "בואי ואנסה להסביר לך."

"לא הבנתי- אתה יהודי או לא?"

סבא שפשף את כפות ידיו זו בזו ונאנח. "סיפור ארוך..."

"מה סיפור בזה?" התעצבנתי. "אי אפשר להיות חצי יהודי, או שליש... או שאתה יהודי או שאתה לא."

"אני... אני לא יודע. אולי."

"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.

הוא הרהר במשך כמה שניות. "לפני שסבתי מתה, היא סיפרה לי סיפור."

"נו...?" כבר הייתי קצרת רוח.

סבא נאנח. שוב. "תראי, תמיד גדלתי בידיעה שאני רוסי לחלוטין. אבי שירת בצבא, אמא הייתה עקרת בית- הכי רוסים שיש."

"אני יודעת, סבא."

"אבל פתאום, אני מגלה שייתכן שהכל שונה. שכל מהשבתי עד עכשיו- שגוי."

"אני לא מבינה. מה סבתא שלך סיפרה לך?"

"הסיפור הוא לא עליה, אלא על סבתה. זהו סיפור שעבר מדור לדור, במשך שנים. אותה סבת- סבתי-הלנה קראו לה- סיפרה את הסיפור לבתה, לאחר מכן לנכדתה, שסיפרה לבתה- שהיא אמי. את יודעת כמובן, שלא היה זה לפני זמן רב כל כך. באותה תקופה נהגו להינשא וללדת ילדים בגיל צעיר מאוד. ולכן, שכיחות היו סבתות בנות 40, או אפילו פחות."

"וואו!" אמרתי בהפתעה.

"כן." חייך סבא. "ולכן, המשפחות היו כל כך גדולות, והדורות החיים בהן היו רבים. למעשה, אפשר להעריך כי המאורע היה לפני... כמאה שנה, לא יותר."

"איזה מאורע?"

סבא הרצין. "המאורע בו הייתה מעורבת סבת- סבתי. המאורע שייתכן שקרה- וייתכן שלא. יש רק דרך אחת לקבוע."

"נו...? מה הדרך?!" כמעט צעקתי. סבא אוהב לדבר, את זה ידעתי. ובכל זאת- כמה אפשר?!

"סבתי השאירה בידיי יומן. אך לא סתם יומן- יומן מיוחד. כאשר תפתחי את היומן, תוכלי להישאב אל תוך האירועים המסוקרים בו."

"מה זאת אומרת- 'להישאב'? כלומר- ממש להיות שם?" שאלתי בהתרגשות.

"בדיוק."

וואו. "ו... איך זה שאף פעם לא ניסית את זה?" שאלתי בהרהור.

"פחדתי." סבא ענה בקול קטן.

"פחדת?" צחקתי. "מה יש לפחד?"

"אם היית קוראת את מה שכתבה- גם את היית מפחדת להיות שם..." לחש סבא.

"מה פתאום!" קבעתי בביטחון. "תן לי את היומן!"

סבא התרומם בכבדות מכיסאו, ופנה לחדר השינה. שמעתי רשרוש שקיות, ואת סבא משתעל- ככל הנראה כתוצאה מאבק שהצטבר על חפצים ששנים לא נעשה בהם שימוש. לאחר כמה דקות מורטות עצבים, חזר סבא ובידיו ספרון עם כריכת עור ישנה ומאובקת.

"זה... זה זה?" שאלתי, מנסה להחניק את התרגשותי שעמדה לפרוץ בצעקה.

"כן." סבא הגיש לי את הספרון, ואני מיהרתי לפתוח אותו.

פני נפלו. הכל היה כתוב בדיו שחור, בכתב מסולסל ממנו לא הבנתי דבר.

"מה זה, סבא?" שאלתי באכזבה.

"זהו היומן של סבת- סבתי. פתחי אותו בעמוד הנכון..." סבא נטל את היומן מידיי ועלעל בו כמה רגעים, ואז הושיט לי אותו בחזרה. "הנה."

נטלתי את היומן.

"טמני בו את פנייך."

עשיתי כדבריו, אך הרגשתי מטופשת למדי, עם אפי תחוב בין דפיו המאובקים של הספר.

"עכשיו..." אמר סבא, אך את המשך דבריו לא שמעתי. שקעתי בערבוב של צללים וצבעים, קולות וריחות. הרגשתי שאני מטלטלת בין שמיים וארץ- ואז הכל החשיך.

____________________

"קומי בבקשה." שמעתי לחישה.

פקחתי את עיני והבחנתי בעיניים גדולות וכחולות שהביטו בי בדאגה.

"את בסדר?" שאלה הנערה ועזרה לי לקום. התבוננתי בה. היא הייתה צעירה, מבוגרת ממני בכמה שנים בלבד. שערה הבהיר היה פזור ושזור בפרחים. היא לבשה שמלה מיושנת וכפרית, כזו שניתן לראות בסרטים מצויירים או בתמונות מתחילת המאה העשרים. קמתי לעמידה, והבטתי סביבי.

עמדתי באמצע בקתת קש קטנה, בעלת חדר אחד. בבקתה עמדו רהיטים מעטים וחיוניים כגון שולחן, כיסא, ושידה זעירה בעלת שתי מגירות. הנערה העבירה מבט עלי ועל בגדיי.

"מי... מי את?" היא שאלה בחשש.

הייתי משותקת. לא ידעתי מי אני ואיך הגעתי לכאן. מה אענה לה?

ואז, לפתע נזכרתי. נזכרתי בסבא, וביומן. עמדתי לספר לה, ואז עלה בדעתי שייתכן שתחשוב אותי למשוגעת. לא, לא ייתכן, היא לבטח תחשוב אותי למשוגעת.

וכך עמדתי שם, עם ידיי נתונות בכיסי הג'ינס שלי, ולא ידעתי מה להשיב.

היא חיכתה מספר רגעים, ואז נאנחה. "את מתכוונת להגיד משהו, או שנעמוד כאן לנצח?" היא שאלה בקוצר רוח.

"אני... אני באמת לא יודעת מה להגיד לך..." גמגמתי, מפני שברור היה לי שלא אוכל לשתוק לנצח.

"טוב," היא שוב סקרה את בגדיי. "מה זה הדבר הזה שאת לובשת?"

"זה..." חייכתי במבוכה. "זה, אממ... זו האופנה אצלינו..." מלמלתי בחוסר תשומת לב.

"אופנה? איפה?" היא שאלה במבט חשדני.

"את יודעת, אצליכם, ב... אממ..." לא היה לי מושג איפה אני נמצאת אפילו.

"טרקישנט, אוקראינה, אירופה, כדור הארץ." קטעה אותי הנערה בלגלוג. מבלי שידעה, סיפקה לי אינפורמציה רבה.

"כן. אז זהו, שאצלינו האופנה היא אחרת."

היא גלגלה את עיניה. "טוב, אין לי מושג מי את ומאיפה באת. אבל בינתיים... בואי איתי." היא אחזה בידי ומשכה אותי החוצה מן הבקתה.

מצמצתי באור השמש החזק שסנוור אותי פתאום. כשעיני התרגלו לאור החזק, התחלתי להתבונן סביבי. עמדתי במרכז כפר אירופאי קטן, מלא בבקתות קש דומות לבקתה בה היינו רגע לפני כן. נשים לבושות בשמלות מיושנות ועטויות מטפחות לראשן אחזו סלים מלאי ביצים. ילדים קטנים חבושים בכובעים ובעלי פאות מסתלסלות רצו כה וכה. כמה גברים צעירים, לבושים מעילים שחורים אשר מתחתיהם הציצו קווצות של חוטים לבנים- ציצית, וחבושי כובעים רכבו על סוסים שמשכו אחריהם עגלה עמוסה בפירות וירקות.

ברור היה לי שנשאבתי אל כפר יהודי- אירופאי מלפני מאה שנה. כמה מוזר.

הנערה גררה אותי לעבר בקתת קש שהייתה מעט גדולה מן האחרות.

"חנה'לה!" צעקה הנערה. "אני זקוקה לשמלה חדשה, בדחיפות!" צעקה הנערה לפנים הבקתה. מתוך הבקתה יצאה אישה צעירה, בעלת פנים דומים לשל הנערה שלצידי, ומשכה אותנו פנימה. לפני שהספקתי לנשום או לעשות דבר הייתי בידיהן של שתי הנשים, שהלבישו אותי בכוח בשמלה המוזרה והמיושנת הזו.

לבסוף, כשהשתחררתי מהן, ניערתי את עצמי וניסיתי לסדר מעט את שיערי הפרוע.

הנערה חייכה אלי. "יופי, עכשיו את נראית כמעט סבירה."

"כמעט סבירה?" נעלבתי. אך הנערה התעלמה ממני והחלה לשקוע בשיחה עם חנה'לה.

"...פשוט שוכבת באמצע מחסן הצמר. וכשקמה, לא יכלה אפילו להגיד לי מי היא. וראית את הבגדים המשונים האלו..."

חנה'לה טפחה על כתפה באהדה ואמרה: "כן, שמעתי על המשוגעים האלו. בטח ברחה מבית המשוגעים בעיר. נצטרך לשמור עליה עד שיבואו לחפש אותה..."

"סליחה, אני עדיין כאן!" צעקתי. שתי הנשים הביטו בי בהפתעה.

"כן... כן, כמובן..." חייכה חנה'לה. "בואי, ניקח אותה הביתה."

___________________

כעבור רבע שעה הייתי ישובה על שולחן קטן, יחד עם שתי הנשים הצעירות, ועוד שלוש נשים מבוגרות, שמסתבר שהיו אם הבנות, דודתן וסבתן. כולן המטירו עלי שאלות, ואני רק שתקתי. בשלב מסויים, אמרה חנה'לה: "די! אמרתי לכן שהיא..." היא הזיזה את גבותיה בתנועה רבת משמעות. מובן שהתכוונה להגיד 'משוגעת'.

"קדימה, הלנה," פנתה אם הבנות לנערה שמצאה אותי. "בקרוב יחזרו הגברים מן התפילה. יש להכין להם ארוחת צהריים."

כולן קמו והחלו להסתובב ברחבי הבית, מוציאות ירקות, דגנים ובשר ממקומות שונים, ומתחילות לבשל.

אני הייתי עדיין המומה מכל ההתרחשות. לא האמנתי. הבטתי בהלנה, וניסיתי להבין מנין השם הזה מוכר לי.

ואז נזכרתי. הלנה הייתה סבת- סבתו של סבא שלי. היא בהחלט יהודייה, חשבתי בליבי. אם כך, איך ייתכן שסבי מעולם לא ידע על כך? מדוע לה להסתיר?

בעודי שקועה במחשבות, שמעתי צרחות רמות מחוץ לבקתה. הנשים עצרו ממלאכתן, וחשו לבדוק מה פשר המהומה.

התרוממתי מכסאי גם אני, אך מייד הושבתי עליו בכוח, על ידי הלנה שהביטה בי במבט מלא אימה ולחשה: "רוצי והתחבאי. מהר."

קמתי. לא חששתי שיאונה לי כל רע. הרי אני במרכזו של זיכרון, אני לא באמת כאן. פילסתי את דרכי החוצה בין עדת הנשים המבוהלות, ופרצתי אל מחוץ לבקתה.

המחזה שנגלה לעיני היה נורא. עשרות חיילים, רכובים על סוסים, החלו להדהיר את סוסיהם כה וכה. הסוסים הפילו ורמסו דוכני ירקות ופירות בכיכר הגדולה שמול הבקתה, ולא היססו לדרוס אנשים בדרכם. הנשים שבבקתה החלו לצרוח אף הן, דחפו אותי הצידה ונפוצו לכל עבר. עמדתי המומה בפתח הבקתה, ולפתע חשתי משיכה בידי. הייתה זו הלנה.

"רוצי!" היא סננה, ומשכה אותי אחריה. התכופפנו ורצנו לאורך קיר צדדי לצד הבקתה. שם, בחסות צללי הדוכנים, השתופפנו והבטנו במתרחש.

"מה..., פלטתי. אך היא שמה את כף ידה על פי והשתיקה אותי.

מכל כיוון צצו חיילים, נושאים רובים, שפרצו לבתים בעזרת רוביהם, והחלו לצעוק. מתוך הבתים נשמעו צרחות, יריות, ולאחר מכן שקט. נחרדתי. מה קורה כאן?

האנשים בכיכר רצו לכל הכיוונים, מחפשים מסתור מפני זעמם של החיילים.

לא יכולתי עוד לשתוק. "מי אלה?" לחשתי להלנה.

הלנה הביטה בי במבט מזועזע. "אלה הם חייליו של סימון פטליורה."

"אה... מה?" לא הבנתי דבר.

"פטליורה. אנטישמי גדול. לא האמנתי שהם יגיעו עד אלינו..." היא עצמה את עיניה.

לא העזתי לדבר שוב. לפתע שמעתי צעקות שהלכו והתקרבו. שני חיילים צעירים הבחינו בי ובהלנה. לא היה לנו לאן לסגת. בשני צדדינו דהרו סוסים לכל הכיוונים. החיילים שהבחינו בנו הלכו והתקרבו. שמתי לב שאת כל האנשים שנתפסו הובילו לעבר הכיכר, ושם ריכזו את כולם. בהחלט לא רציתי להגיע לשם.

"הלנה," לחשתי לנערה שעדיין עצמה את עיניה. "הלנה!" צעקתי לתוך אוזנה, והיא פקחה את עיניה בבהלה.

"מה?"

"באים לקחת אותנו!"

היא הביטה סביבה, ואז הבחינה בחיילים שרצו לעברינו. היא בהתה בהם, ולא זזה.

"הלנה!" צעקתי על מנת להסב את תשומת ליבה. התרוממתי במהירות ומשכתי אותה גם כן. התחלנו לרוץ בכיוון החיילים, אך לאחר שעברנו את הדוכנים, שינינו כיוון ורצנו ימינה.

הריצה לא ארכה זמן רב. הלנה, שפיגרה מעט מאחוריי, השמיעה צעקה חדה, ומייד לאחר מכן חשתי בידיים חזקות שתפסו בי מאחור. החייל שהחזיק בי הסתובב, והביט במבט שואל בחייל שאחז בהלנה. החייל השני הנהן, והם החלו לרוץ, גוררים אותנו. הם רצו לעבר בקתת קש קטנה, ונכנסו.

מראה הפנימי של הבקתה היה נורא. רהיטים שבורים, שולחנות הפוכים, ונורא מכל- צמרמורת עברה במורד גבי- שתי גופות זרוקות בזווית לא טבעית על הרצפה. החיילים השליכו אותנו על עבר הגופות, ואחד מהם הוציא את רובהו, וכיוון.

העולם עצר. לא ראיתי דבר מלבד את לועו השחור והאפל של הרובה.

"לא!" פקד החייל השני. החייל המכוון הרים את רובהו.

"חבל." אמר החייל השני. הוא התקרב להלנה, שנסוגה מפניו בחלחלה.

הוא משך אותה לעמידה, ואז ליטף את פניה ברכות. היא הביטה בו באימה.

"אין לך מה לפחד," הוא לחש.

באמת אין לה?

"אני אקח אותך איתי," הוא אמר.

"מ... מה?" היא הצליחה סוף סוף לפתוח את פיה.

"אני אקח אותך איתי. את תהיי בסדר." הוא והחייל השני כאילו ושכחו מקיומי, והחלו יוצאים מן החדר, בעוד החייל השני אוחז בהלנה בחוזקה.

הלנה סובבה את פניה לעברי, ונתנה בי מבט אחרון.

פתאום הבנתי הכל. היא לא תמות. היא תנצל. החייל ייקח אותה על גבי סוסו לביתו, ושם הם יינשאו באושר. לא, לא באושר. אסור יהיה לה לספר על יהדותה. אסור.

"הלנה!" צעקתי. החיילים לא עצרו, אך היא הביטה בי. "אל תספרי," התחננתי. "אל תספרי לאיש."

היא הנהנה הנהון קצר, ואז יצאה.

החדר החל להתערבל, ורוחות נשבו בו והרימו אותי באוויר. הסתחררתי בתוך בליל צבעים וקולות, ומצאתי את עצמי ישובה על כיסא מול שולחן האוכל, מביטה בסבא.

__________________

אני רוצה לציין מספר דברים.

ראשית כל, מובן שהסיפור אינו אמיתי לחלוטין, אלא מבוסס על מדע בדיוני וכדומה.

לעומת זאת, אכן יש בסיפור מן האמת. סבי אכן לא ידע שהוא יהודי, עד ששמע את הסיפור מסבתו. על פי הסיפור, סבת- סבתו היהודייה נכחה בפוגרום, וניצלה הודות ליופייה הרב, ששבה את ליבו של אחד מהחיילים. החייל לקח אותה על סוסו ונשא אותה לאישה. החייל הזהיר אותה לבל תספר דבר, פן תיהרג. לפני מותה, העבירה הסבתא את הסיפור הלאה. ייתכן שהוא נכון, וייתכן שלא. הסיפור הגיע לסבי לפני שנים ספורות.

תמיד ידעתי שיש לי סבא לא יהודי, אך אני בכל זאת יהודייה. הדבר מעולם לא שינה לי.

בכל זאת, כששמעתי שיש אפשרות שסבי הוא בכל זאת יהודי, שמחתי מאוד.

ועכשיו, כשאני חושבת על זה, האם באמת הייתי רוצה שאחד מאבות- אבותיי יהיה חייל שרצח עשרות יהודים? אני לא יודעת.

בכל אופן, סביר להניח שלעולם לא אדע האם הסיפור נכון או לא.

לפני כמה שבועות, הוצאתי אלבום תמונות בבית סבי וסבתי. בין התמונות, הבחנתי בתמונה ישנה- ישנה. בתמונה נראתה סבתו של סבי, ילדה צעירה. לידה עמדו אחיה, אביה ואמה. בצד, ישובה על כיסא, ועטוייה במטפחות אוקראיניות מסורתיות, ישבה הלנה. התבוננתי בה היטב. האם היא יהודייה? זאת לא ידעתי.

פניה היו קמוטות וחיוורות, אך נותר בהן שמץ רך ליופי של העבר. עיניה היו גדולות ובהירות, והיא התבוננה בי, כאילו מנסה לומר לי משהו.

ופתאום, ידעתי שכן.