החיים שלי

אני רוצה לעוף מפה, ומפה אני מתכוונת מהבית הזה שבו אני גרה ב18 השנים האחרונות

די לא טוב לי פה ונמאס לי מהתחושה הזאת כאילו אין לי מקום להיות פה כי כולם רוצים להיות לבד

ואני בכל מקום שאני בו אומרים לי "אני צריך תמחשב או תתטלוויזיה" או כמו אח שלי הגדול בדרך עדינה

לוקח את הטלוויזיה.

אני מעריצה את בת דודה שלי שלקחה את הרגליים שלה והלכה מבית שלה איך שמלאו לה 18 

כי לא היה לה טוב בבית שמוע את ההורים שלה רבים על כל פיפס,ולטפל כל הזמן

באחות הקטנה שלה. אני מעריצה אותה כי היה לה את האומץ לעשות משו

בשמביל שיהיה לה טוב, נכו שמשעמם לה איפה שהיא גרה  עכשיו אבל לפחות עכשיו

טוב מבחינה נפשית אני מתכוונת.

נמאס לי לחיות פה, בבית הזה שבו אם אני עושה טעות כלשהיא מתחילים לצעוק עלי

מה לעשות שאני עושה פה הכול ואם אני לא עושה וגם אז מצחילים לצעוק עלי

נמאס לי פשוט נמאס לי

בא לי לסיים את הצבא ולעוף פה, להתחיל ללימוד את המקצוע הכי אהוב עלי בעולם, ולעסוק בו

במקום הכי רחוק שאפשר מהמשפחה הזאת יותר נכון מאחותי הגדולה ומאימא שלי

פשוט לא רוצה ששתיהן יהיו בחיים שלי.

כי שתיהן כפי שהבנתם בפוסטים הקודמים כל הזמן גורמות לי לדיכאון או לחשיבה

הזאת שכאילו יש משו לא טוב אצלי כאילו הן הנשים הכי טובות בעולם ואני סתם אחת

שלא ממש חשוב לה אם יש קצת לכלוך המיטה שלי או איך אני ניראת בבית,

או שבניגוד להן אני מסתפקת בדברים פשוטים, לא צריך להגזים בכל דבר ולא צריך

להיראות מליון דולר כשיוצאים לווטירנרית נגיד.

אני לא כמו שתיהן, והן כל היום שופטות אותי (טוב גם אבא שלי אבל בקטנה),

אם זה המשקל שלי או מה שאני לובשת או פשוט בגלל שאני בוכה מכל דבר

פשוט בוכה, כשאני עצבנית כשאני עצובה פשוט לא יכולה להחזיק את הדמעות

אפילו עכשיו.

אבל בו נחזור לפוסט אני לא רוצה לחיות פה

רוצה לחיות במקום אחר שבו יאהבו אותי

ויקבלו אותי כמו שאני מבלי לשפוט.