החיים שלי

אני רוצה לעוף מפה, ומפה אני מתכוונת מהבית הזה שבו אני גרה ב18 השנים האחרונות

די לא טוב לי פה ונמאס לי מהתחושה הזאת כאילו אין לי מקום להיות פה כי כולם רוצים להיות לבד

ואני בכל מקום שאני בו אומרים לי "אני צריך תמחשב או תתטלוויזיה" או כמו אח שלי הגדול בדרך עדינה

לוקח את הטלוויזיה.

אני מעריצה את בת דודה שלי שלקחה את הרגליים שלה והלכה מבית שלה איך שמלאו לה 18 

כי לא היה לה טוב בבית שמוע את ההורים שלה רבים על כל פיפס,ולטפל כל הזמן

באחות הקטנה שלה. אני מעריצה אותה כי היה לה את האומץ לעשות משו

בשמביל שיהיה לה טוב, נכו שמשעמם לה איפה שהיא גרה  עכשיו אבל לפחות עכשיו

טוב מבחינה נפשית אני מתכוונת.

נמאס לי לחיות פה, בבית הזה שבו אם אני עושה טעות כלשהיא מתחילים לצעוק עלי

מה לעשות שאני עושה פה הכול ואם אני לא עושה וגם אז מצחילים לצעוק עלי

נמאס לי פשוט נמאס לי

בא לי לסיים את הצבא ולעוף פה, להתחיל ללימוד את המקצוע הכי אהוב עלי בעולם, ולעסוק בו

במקום הכי רחוק שאפשר מהמשפחה הזאת יותר נכון מאחותי הגדולה ומאימא שלי

פשוט לא רוצה ששתיהן יהיו בחיים שלי.

כי שתיהן כפי שהבנתם בפוסטים הקודמים כל הזמן גורמות לי לדיכאון או לחשיבה

הזאת שכאילו יש משו לא טוב אצלי כאילו הן הנשים הכי טובות בעולם ואני סתם אחת

שלא ממש חשוב לה אם יש קצת לכלוך המיטה שלי או איך אני ניראת בבית,

או שבניגוד להן אני מסתפקת בדברים פשוטים, לא צריך להגזים בכל דבר ולא צריך

להיראות מליון דולר כשיוצאים לווטירנרית נגיד.

אני לא כמו שתיהן, והן כל היום שופטות אותי (טוב גם אבא שלי אבל בקטנה),

אם זה המשקל שלי או מה שאני לובשת או פשוט בגלל שאני בוכה מכל דבר

פשוט בוכה, כשאני עצבנית כשאני עצובה פשוט לא יכולה להחזיק את הדמעות

אפילו עכשיו.

אבל בו נחזור לפוסט אני לא רוצה לחיות פה

רוצה לחיות במקום אחר שבו יאהבו אותי

ויקבלו אותי כמו שאני מבלי לשפוט.

אני שונאת אותה פשוט שונאת

 כל הזמן אני צריכה להתחשב בה פשוט כל הזמן

 אם זה כי היא לא אוהבת שימו דברים על המיטה כשוטפים(אז איפה ישימו אותם? על הגג? או פשוט על הריצפה.. לכו תבינו..)

 אם זה כשהיא ישנה, כי היא צריכה לקום מוקדם

 ולי בזמן שהיא ישנה אסור להוציא הגה.

 ומה איתי?

 כשאני בחדר רואה טלוויזיה (באחת הפעמים הנדירות שאני שם כי היא פשוט השתלטה על החדר)

 והיא חוזרת מאיפהשהוא אז היא באה לחדר ומתחילה לטיול בו

 מהמיטה לשידה שלה ככה כל הזמן וזה בזמן שאני מנסה לראות טלוויזיה,

 אז באיזהשהוא שלב אני מוותרת, נותת לה תחדר והולכת.  

או מתי שהיא מחליטה להתקלח או מתארגנת לעבודה

תגידו לי מי עושה פן בחמש לפנות בוקר כשבתוך החדר

 אחותה ישנה!!!!

 פשוט נמאס לי המצב הזה שהיא מחליטה שהיא המלכה שכולם צריכים לחיות לפי

 לוח הזמנים שלה ואם היא צריכה לצאת לאןשהוא אז היא משתלטת על המקלחת והחדר בו זמנית

מתי לעזאזל היא תתחיל להתחשב בי?!!!

מתי הרגע הזה יקרה שבו היא תחליט לא להדליק אורות בזמן שאניישנה או לא לעשות פן בחמש לפנות בוקר

 והקטע הכי עצוב שאמא שלי  פשוט מאפשרת תמצב הזה שבו הם אומרים תתחשבי בה, כי היא

 האחות הגדולה.

ואיך הריב הזה התחיל?

 הריב התחיל לפני משו כמו שנתיים

 ביום שבו ההורים שלי סגרו את הקיר של הפינת טלוויזיה

 ועשו לאח שלי הגדול חדר משו

 אז היא הבינה שהיא רוצה חדר משלה והתחילה פשוט לסלק אותי

 מהחדר בצעדים קטנים אבל גדולים, ועכשיו אני מרגישה

 כאילו אין לי תמקום הזה שבו אני יכולה לשבת ולהירגע

 ולעצום את העיניים ולא להיות במגננה. (פשוט עצוב).

 מתי יגיע הרגע הזה שהיא פשוט תתסלק מהחיים שלי

 כי פשוט נמאס לי ממנה

 נמאס לי מהאישה הזאת שכל הזאת מסתכלת על איך היא ניראת

 פשוט נמאס לי ממנה

 אני לא רוצה אותה בכל הרגעים הכי חשובים בחיים שלי

 אם זה בהשבעה שלי או בחתונה שלי או בברית של הילד שיהיה לי

 פשוט לא רוצה אותה

 לא פה, ולא בחיים שלי!

 בגלל שאני עשיתי שטיפה לחדר, ובגלל שלא היה מקום שמתי דברים שלה על המיטה שלה (אחרי ניקוי אבק כמובן)

 ואחרי זה שהיא באה היא פשוט התחילה לצעוק עלי "מה את עושה, ימפגרת, יא בת זו**ה,"

 ואחרי כל הצעוקות האלה אימא שלי אומרת שאני צריכה להתחשב בה, והיא מתחילה בסדרת ההרצאות שלה

 שאם אני לא ידע להסתדר פשוט יהיה לי חרא בצבא.

 אני יודע להסתדר עם אנשים, אבל פשוט איתה אני לא יודעת להסתדר מה לעשות כי היא אדם שרוצה שאני יעוף לו מהחיים

 אם היא רוצה היא יכולה להעוף לי מהחיים כי היא הגדולה פה והיא זאת שיש לה אמצעים.

 שוב סליחה על החפירה!!

בא לי צעוק על הממשלה הימנית ביותר שהייתה למדינת ישראל על זה שהיא אטומה ואת הכל מקשרת לשאלה הפוליטית הידועה מכול

שהיא "האם אתה שייך לשמאל או לימין?"

בא לי לצעק על ראש הממשלה שהוא פחדן ולא מקבל החלטות חשובות וקשות רק בגלל שהוא מפחד ממה שיחשבו עליו בממשלה.

בא לי לצעוק על שר האוצר הזה, שממשיך להטיל מיסים על המעמד הביניים ולא אכפת לו מניצולי השואה, מכך שיש אנשים במעמד הביניים

שאפילו דירה לא יכולים להרשות לעצמם.

בא לי לצעוק על החרדים שחיים בירושלים שכל הזמן פשוט כל הזמן ממשיכים לכפות את הדת היהודית על כל התושבים החילוניים שחיים בי-ם ובכך 

גורמים לשנאת הדת היהודית (אבל זה כבר לפוסט אחר) 

בא לי לצעוק על האחים שלי במיוחד על אח שלי הגדול על כך שאני זאת צריכה לנקות אחריהם ובמיוחד אחריו והוא רק צריך לשבת ולראות

טלוויזיה כי הוא לומד ועובד ואני זאת שצריכה לנקות כי אחרי זה צועקים עלי שלא ניקיתי, או בשלתי אוכל לצהריים.

בא לי לצעוק על ההורים שלי, שפשוט כל הזמן מורידים אותי למטה אם זה בלימודים שלי או פשוט באיך שאני נראת.

והכי חשוב בא לי לצעוק על עצמי שאני מרשה לזה לקרות.

כלומר אני מרשה להורים ולאחים שלי במיוחד הגדול לצעוק עלי אם לא ניקיתי את הבית, אם לא  בשלתי איזה משו בשביל שיהיה מה לאכול

והכי חשוב שאני מרשהלעצמי פשוט להיפגע מההצעקות, מהירידות שלהם עלי ומה כל השאר.

אז כן בא לי לצעוק על כולם!! 

אבל  משהו יקשיב לצעקה שלי ולא רק ישמע אותה?