הכינוי שלי, אם שמתם לב לכך או לא, הוא 'יורד לים'. גל צחקה עלי בפעם הראשונה שהיא ראתה את זה, מסיבות די מובנות. אבל מה שעומד מאחורי הכינוי הזה הוא בעיקר השיר 'יורד לים' של חברי המוערך מאד פיטר רוט, וגם העובדה שמגיל קטן אהבתי מאד את הביטוי "יורדי הים", ואת חייהם המופלאים של אלו שנשאו אותו.
תל אביב חוגגת היום לילה לבן. בלי להזכיר את העובדה שכל סוף שבוע קיצי בעיר הזו תמיד איכשהו מלא בלילות לבנים, אני חושב שזו יוזמה מבורכת - בהתחשב ביוקר העיר הזו. אחרי שחזרתי מארה"ב פתאום הבנתי כמה הכלכלה פה מחורבנת, וכמה זה משפיע על כל תחום בחיינו כאן. כשליטר דלק עולה שבעה וחצי שקלים - בעוד שבארה"ב הוא עולה דולר אחד (שלשה וחצי שקלים, בערך), אתה מתחיל להבין שאתה חי במדינה יקרה. אז כן, הלילה הלבן הזה עם כל ההופעות והמסיבות החינמיות שבו בהחלט מעורר בי התפעלות.
ולמרות זאת, לא יצאתי. הלכתי היום לים עם הגברת (אם כבר יורדים לים), ובלי לשים לב חטפתי כוויית שמש די רצינית בכל הגב. אז עכשיו שורף לי ולא נעים במיוחד, וזה קצת הכניס אותי למוד של בית. חוץ מזה, לי ולתאומות (האחיות הקטנות שלי. 16.) היה את אחד הריבים היותר רציניים ומגעילים שיצא לנו לחוות, לדעתי... אז זה גם לא ממש גרם לי למצב רוח טוב. אפילו להיפך, בהתחשב בזה שהיום הזה עבר ברובו עם החברה הנהדרת שלי - הריב הזה הפיל אותי למצב רוח די רע אחרי שרוב היום הייתי בשמים. מקווה שמחר זה יסתדר.
אפרופו, אני ממש מתוסכל. קצת מרגיש כאילו חזרתי לחודשים האחרונים של השירות הצבאי שלי, עם כל החובות האלו. אני צריך להחזיר כסף לבנק, לסבתא, לאשה שקוראת לעצמה אמא שלי, לאחיות שלי, לחברים שלי, ולמען האמת זה גורם לי להרגיש קטן כמו שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. מה שהכי מפריע לי זה שאני עושה הכל כדי למצוא עבודה וכדי להשיג את הכסף הנדרש, אבל זה לא מספיק מהר בשביל אף אחד ושום דבר. כבר קיבלו אותי לשתי עבודות (בדיוטי פרי ובכלי זמר) אבל ייקח טיפה זמן עד שאתחיל, ובינתיים הנושים נושפים לי בעורף - ואפילו יותר גרוע: אני נושף לעצמי בעורף מרוב עצבים.
בא לי להיות חלק מקבוצה. חלק ממסגרת. עבודה מספקת את זה באופן חלקי, אבל זה לא כמו בתיכון. וזה לא כמו בצבא (כשבאמת הולכים ועושים צבא). וזה לא כמו בתנועות נוער (יאק) למיניהן. זה פשוט קשר בין כמה אנשים עם מטרה משותפת באופן חלקי, וזה אף פעם לא מספיק בשום צורה. מזל מזל מזל שאני מתחיל ללמוד בשנה הבאה (ככל הנראה).
השיר הזה נורא מדבר אלי. בלי כל קשר שהוא נכתב ומבוצע על ידי 'הדג נחש' שהם בין הכותבים הכי מדהימים שקמו בארץ הזו, ואולי הלהקה הכי גרובית שיש במיינסטרים, המוזיקה שלו מרגיעה. והמילים שלו מפחידות באופן מסויים, אבל רק מרחוק. לא כמו שירים אחרים שגורמים לך להזדהות עם הדברים הרעים שבהם. יותר כמו כלובים של דובי קוטב בגן החיות הקטן הקיים בסנטרל פארק, ניו יורק סיטי, ניו יורק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: