המוח שלי אפוף קצת בערפל אפור. המון המון פיסות של מחשבות ותהיות כאילו רציניות. עם כל היעדים האלו שאני רואה בעבודה... אירופה, אוסטרליה, אסיה, אפריקה, אמריקה - אני מרגיש שכל מה שאני רוצה זה לתפוס איזה תיק גב קטן, לשים בו כמה חבילות של מסטיקים, ולעלות על מטוס לסיבוב בעולם. או אפילו לעשות את זה באיזו ב.מ.וו מושקעת. עזבו אתכם מטיסות. לנסוע לאיטליה, גרמניה, הולנד, בלגיה, צרפת... ועוד כל כך הרבה מקומות שאני רוצה לראות. לבקר שם ולמצוא איזושהי משמעות שכאן ממשיכה לחמוק ממני.
אני יודע שזה קצת קלישאתי, אבל אני פשוט לא רואה את עצמי כרגע עובד בשביל כסף. אני מרגיש כמו מכונה מטומטמת. כמו בהמה עם תריסים משני צדי העיניים שחוסמים בפניה את העולם. והייעוד שלי הוא אחר. מה שאני אמור לעשות זה לשבת באולפנים מלאים בריח של עץ וצלילים של אדמה, ולהפיק את השמות הכי גדולים במוזיקה של העתיד. להפוך אותם לאמנים. לתת להם כלים להתמודד עם הבמה ועם הקהל שעומד מולה ומוכן לבלוע אותם חיים. אני אמור לשבת מאחורי קלעים רבים מספור של איצטדיונים ומועדוני הרדרוק ברחבי אירופה וארצות הברית. לשבת שם אחרי הופעות שביליתי עם הסאונדמנים בקונטרול ולהיות מבסוט מהחיים. להתמסטל רק מהשאגות של הקהל ומהריח של הזיעה.
כשאני הולך ברחוב אני רואה שיירות של גוויות. כמו זומבים, רק לא מעניינים. אנשים הולכים לעבוד כדי שיהיה להם כסף לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כוח לעבוד... כששליש מהחיים הם גם ככה מבזבזים על שינה, ועוד חמישה עשר אחוז מהם על להשתין ולחרבן ולחכות בפקקים. אז אני שואל אתכם, ואותם: מה נשאר? חמישים אחוז? גם זה בקושי. איך אפשר לבזבז כל כך הרבה על משהו שאתה בכלל לא אוהב לעשות? על ללכת שש, שבע, שמונה ולפעמים גם תשע שעות מתוך כל הזמן היקר הזה לעבוד באיזו חברה גדולה במשהו שבכלל לא מרגש אותך? לדאוג לקרן פנסיה שתאפשר לך ללכת ליהנות רק עשרים שנה לפני שאתה מחזיר ציוד?
וכאילו כל זה לא מספיק, אנשים ממשיכים לבזבז. לשרוף זמן על מריבות. ועל צעקות. ועל להפגע מאנשים אחרים ולפגוע בהם. לשחק בקקי ולחשוב שמשהו מכל זה משנה בכלל. לשרוף גשרים שלמים רק כי הם מעדו בהם בגלל איזו אבן קטנה. מהמורה שעוד כמה מטרים (ולא יארדים, כוסאמאשלכם) הם בכלל לא יזכרו. זה מתסכל אותי. וזה עוד יותר מתסכל אותי לעמוד מהצד ולהסתכל על זה, ואפילו לא להיות מסוגל להשפיע.
הזמן שלי הרבה יותר חשוב מזה. של כל אחד ואחד מאיתנו, אבל רק בשלי יש לי שליטה. אני רוצה ללמוד גרמנית, ורוסית, וצרפתית. ואני רוצה לעשות תואר ראשון בלפחות שלשה תחומי התמחות שונים. ואני רוצה ללמוד בארה"ב ובבריטניה. ואני רוצה כל כך הרבה דברים שהעיניים שלי נעצמות בחציין ומכניסות את המוח שלי לטראנס. מן אוטוסטרדה אפרפרה כזו של חצאי מחשבות ומכוניות פאר.
זה באמת עושה לי טוב, לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה (חצי) שקופה.
ורק שתדעו - החברה שלי מרגשת אותי. ועושה לי טוב כל כך. אני אוהב אותך, גל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: