אתמול חזרתי שתוי במקצת מהבית של אלון, אחרי ששירלי לקחה אותי אליו כדי לברך אותו על שובו מאילת (בדיוק). אלון, כהרגלו בקודש, חש בצורך עז לפנק אותנו (אותי) בקוקטיילים - מעשה ידיו להתפאר, ולנסות עלי דברים חדשים. כך יצא ששתיתי כמות נכבדה של אלכוהול, אך לא בדיוק השתכרתי כי יש לי קיבה די עמידה, בלשון המעטה.
אז הגעתי הביתה, קצת שמח - אבל לא טוב לבב, כי החברה שלי לא יכלה לבוא אלי (מי אמר שגעגוע זה דבר מתוק?). התפשטתי, נכנסתי למיטה, והחום העז גרם לי לעשות שטות אדירה ולכוון עלי את המאוורר כשהוא פועל במלא העצמה. עוד לפני שנרדמתי הרגשתי את אחד מנחיריי מתחיל להסתם, אבל מרוב עייפות לא ייחסתי לזה חשיבות. כמובן שבשש בבוקר התעוררתי כש'כולי אף', כמו שאיתי היה נוהג לומר - ולא הייתי מסוגל לנשום אלא אם כן אתם קוראים לחרחורי גסיסה איטיים וגרוניים 'נשימות'. וזה כשבתשע בבוקר ההסעה הייתה אמורה לאסוף אותי למשמרת בדיוטי פרי - מעשר בבוקר עד שבע בערב.
קיצר (קרדיט לנטלי הדפוקה :), כל המשמרת חיפשתי אחר נייר טואלט קצת יותר איכותי מזה שבמתקני השירותים של נמל התעופה - ולא בהצלחה יתרה. אז מצאתי לי כל מיני תחליפים, ואני מוכרח לציין שהמוח האנושי בהחלט יודע להסתדר - ואפילו די טוב - אם רק לוקחים לו את היתרונות שנותנת הקידמה.
הזכרתי פה שמות של שלשה חברים שאני בהחלט יכול להחשיב לטובים. אולי יעל בכל זאת צדקה אתמול. אבל לפעמים קשה לי לראות את זה שיש קצת אנשים מסביבי, כי אני פשוט כל כך מוגבל בזמן ובכסף ששום דבר לא רגיל בקשרים הללו. זה מתסכל אותי, אמנם - אבל אני יודע שכשהכסף יחזור (ואיתו הזמן. בחיי), אני אעריך את החברים הבאמת קרובים האלו הרבה יותר.
אפרופו יעל - אני אוהב אותך, אם את קוראת פה. בחיי 3>
פוסט חסר פואנטה להחריד. אני אקדיש לחברה שלי שיר, אם כך - ואתם תהנו ממנו על הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: