אתה והיא והחברה שלה שמתחברת עם זו שהייתה פעם שלך שבקשר מעוות כלשהו עם שתיהן ואיכשהו אתה הזכר היחיד במעגל הזה אבל מרוב דרמה אתה כבר לא בטוח בכלום וכל המחשבות האלו הופכות לבוץ טובעני במיוחד שעוטף לך את האיברים הפנימיים ולאט לאט עולה דרך הסימפונות והסימפוניות והסינוסים אל תוך המוח וסותם אותו ואת העיניים כשהוא מכסה אותן בצבע כהה וסותם לך את האף בריח מתקתק כל כך של בשר אבל יותר קרוב לגוויה מטאפורית אחת שמרגישה יותר ויותר ויותר אדישות אל הכל.
והכסף... אלוהים. הכסף הוא אלוהים וזה כל מה שאתה מאמין בו כבר תקופה ארוכה ואולי זה אומר שאתה באמת צריך טיפול כי אתה חומרני מדי ואולי זה אומר שהוא פשוט חסר לך נורא אז אין לך מה לעשות עם זה חוץ מלחכות לו בשקט תוך כדי שאתה קורע את עצמך בעבודה ומסתכל על החברים שלך ועל החברים שלהם בעיניים קרועות כשהם נוסעים וחוזרים מהקולנוע או לחו"ל או גם וגם, באותו השבוע. זו לא באמת קנאה. לא מהסוג שגורם לעצמות להירקב, בכל אופן. אבל זה כן משייף לך את הקצוות של מערכת העיכול. לאט, עם נייר זכוכית ממש עדין. כזה שלא משאיר סימנים נראים לעין.
ושוב הדרמה ושוב הכסף והמון המון פחד שלוחש לך באוזן ומבקש שתעשה לו כל מיני דברים שאתה אפילו לא מסוגל לחשוב עליהם מרוב עייפות. ויש מן חגורת שיפון שכזו שמתהדקת לך לאט לאט מסביב לביצים וגורמת לך לגנוח בשקט כשאתה חושב על מה תעשה מחר ומה יהיה לך לאכול בבוקר. ובצהריים. ואם יהיה לך מזל, אז אולי גם בערב.
יש דבר אחד בדיוק שמחזיק אותי פה ולא נותן לי לברוח שוב לניו יורק - למרות שהתקשרו אלי משם כמה וכמה פעמים בשבוע האחרון כדי שאחזור לעבוד שם. זה כל כך מוזר. אבל מזל שאני מוחזק בגלל סיבה כזו.
היאוש, הבשר, הגאווה... אוייבים גדולים שאני טיפחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: