להתחיל מבראשית

היום בבוקר התעוררתי במיטה זרה. רחבה, נוחה, עם כריות סמי-בסדר, ועם שתי בחורות. 

אתמול קצת הייתי צריך לעוף מתוך עצמי. לברוח טיפה. אז נסעתי לי לעיר אחרת, אל בנות אחרות, ודפקתי את הראש כאילו אין מחר (אגב, תמיד יש - והוא תמיד יעשה לכם חמרמורת אם לא תתחשבו בו. רק שלא תגידו שלא אמרתי). משם המשכנו לאחת מהן עם עוד אחת, וחגגנו במיטה עד לפנות בוקר. וכבר היו לי לילות כאלו בעבר. לא יותר מדי, אבל היו. הם תמיד היו מדהימים, ולפעמים מדהימים פחות - אבל בניגוד להיום, אף פעם לא התעוררתי בתחושה של "מה אני עושה פה? אני צריך לחזור הביתה. יש לי חברה".

מה שעושה את העסק ליותר דפוק זה שאין לי חברה כבר מיום שני. 

חוץ מזה, אחת מהבנות האלו היא אקסית של אחד החברים היותר טובים שלי. אחד היחידים שנשארו. ממש מרגיש אותי חוזר לעצמי. אני רק מתנחם בזה שהוא זה שזרק אותה (מה? באמת שיש לזה קשר!) ובזה שהייתה שם עוד בחורה, אז אולי זה פחות יזיז לו.

אחרי חודש, ישבתי בבית ביום שלישי בערב כשאני מחכה למשמרת בוקר (משתיים בלילה עד עשר בבוקר) וצפיתי בפרק של חברים בטלויזיה (החתונה של פיבי). פתאום החברה ההיפית והמלוכלכת שלה התחילה לנגן בתופי המתכת שיר מסויים של הביטלס (עדיין לא זוכר את שמו. עזרה תתקבל בברכה), שהיה השיר שלי ושל גלי. מאית שניה אחרי שחשבתי שאני חייב להתקשר אליה לספר לה, ובלי שום אזהרה מוקדמת, התחלתי לבכות כמו תינוק מזויין כשהבטן שלי מלאה באובדן. משהו כמו שלש או ארבע דקות פשוט לא יכולתי לקום מהתנוחה העוברית שתפסתי על הספה. כמובן שהרגשתי שאני חייב לדבר עם מישהו, ורציתי לצלצל לזו שהייתה איתי כשרק קיבלתי את הבשורה כי חשבתי שהיא תוכל להבין. אבל אז קלטתי שזה בטח לא יהיה כל כך בסדר מצדי, בהתחשב בעובדה שנפרדנו. אז צלצלתי לדניאל, שהרגיעה אותי קצת... אבל אני פתאום חושב שאני רק מתחיל לעכל את זה עכשיו. וזה כל כך שורף שאין לכם מושג. בעיקר כשכל החברים שלה בפייסבוק פתאום נזכרים לתייג אותה בתמונות שקופצות לי כל שניה בניוז פיד ומחזירות אותי אחורה.

מזעזע, פשוט.  

פתאום הבנתי שאני כותב פה כבר מאוגוסט 2006, עם הפסקות ממש מינוריות. חמש שנים זו חתיכת תקופה. מה?

בברכת "וואי, השחורים האלו באמת משהו".

קובי