להתחיל מבראשית

הורס אותי לראות את הפוסטים שנכתבים על ידי בלוגריות (וגם בלוגרים. די מעט מהם, למרבה העידוד) על כמה הן אכלו, על כמה הן מתכננות לאכול, ועל כמה הן שמנות. מזכיר לי בנות שיצא לי להכיר. בנות שעזרתי להן והקזתי מדם ליבי בשבילן ובשביל ההפרעות המרובות שלהן, רק כדי לראות אותן מגיעות למצב שילדי אחרי זה ואפילו למוות. ואני לא יודע מה לעשות עם זה חוץ מלהתעצבן. להתרגז על החברה האנושית ועל המדיה שמביאה אותן למצב הזה. לכעוס עליהן, שמאמצות את ההרס העצמי קרוב לליבן ולצלעותיהן הבולטות ואוכלות 250 קלוריות ביום (לשמנות מביניהן). להיות מתוסכל מהמשפחות שלהן שלא רואות, או רואות ובוחרות להתעלם. 

ואם כבר בבלוגריות מדכאות עסקינן... זה רק אני, או שאחוז הכותבים האיכותיים בישראבלוג דעך ברמות? אני פה מאז 2006, ועושה רושם כאילו זה רק שוקע והולך עם הזמן. או שאולי אני זה שמתבגר. יכול להיות?

החודש הזה הוא התחלה של טוב. 

אגב, רק במאמר מוסגר - לאנשים שמכירים אותי מזמן וקוראים כאן: אני כבר אדם אחר. המון זמן. אם לא שמתם לב זה דורש בדק בית מצדכם. לא אותה הכתיבה, לא אותה ההתנהגות, לא אותן היכולות... זה די שקוף, אפילו. 

אז די לצפות. טוב?

אולי, יום אחד.

חג מולד אמריקאי - הנה אני בא.

קובי