את הקטע הבא כתב שחר. נתקלתי בו באתר שאני נוהג לשוטט בו מדי פעם, וחשתי צורך להראות לכם אותו.
*************
ויום אחד את תבואי אלי, ותהיי הבובה שלי.
אני ארחץ אותך במים חמים, ואסבן לך את כל המקומות הפרטיים. אחפוף שיערך ואבריש רכותו המשיית בין אצבעותיי. אלטף במגע סבון חלקלק, בין אצבעות רגליך ובין שערייך. אקציף על הגב את לובן שכמותיך. אעטפך במגבת גדולה ורכה, אספוג את המים מצווארך ומתחת שדייך, וארד על ברכיים מולך, לנגב את רגליך.
יום אחד את תהיי הבובה שלי.
יום אחד את תבואי איתי, ותתני לי לקשור אותך אל פינות המיטה, להדק הקשרים ולסכור העיניים, לנשק הריסים והאף הסנטר, לבצע בך מעללים שקשה לתאר. בנוצות אדגדג כל פיסה של עורך, תתפתלי, תקפצי, תצרחי, תברחי, אך אני עוד אנשך את חלקת צווארך. ומתחת שדייך נוצות יהלכו, בחלקה של בטנך יהפכו יתגרו, על העור של חיקך בפיזוז ינתרו, עד לכלות הנשימה ולא יוותרו, עד שתהיי הבובה שלי.
יום אחד את תהיי הבובה שלי, ואני במזלג אלטף את גופך, אחרוץ את עורך הבהיר בשבילים לבנים של גישות, מרידיאנים מכפות של רגליים לירך, וגופך יתפתל מעוצמת התחושות, וינסה להמלט לרחף, מאיזוקן של ידי המרתקות, לסדין המיטה, לעולם, למציאות, לבכאן. זה יקרה כשתהיי הבובה שלי.
יום אחד את תהיי הבובה שלי, ותשתי אייריש קרים משפתי, מקשתת הגב להגיע עדי, תנשכי את שפתי בציפייה לעוד. ואני אפזר קוביות של קרח קפוא על בשרך, ואביט בעורך המבהיק הרטוב העירום, איך המסת את הקרח בעוצמת היותך, נחלים של נוזלים לצדו של שדך. וכשתהא פטמתך מתכרכמת, בשמחה אתכופף לנושכה, לשמוע אנקת תשוקתה, לחלץ עוד ממך צעקה. ואת, את תהיי הבובה שלי.
ביום בו תהיי הבובה שלי, אז אטבול בין קפלייך קובית שוקולד, ואמיס אותה בך, בחום בין רגלייך, ואתן לך לטעום, אצבעי ללקק, ותינקי אותה עוד בין שפתייך, עד דבר לא נשאר מן החום הזולג הממכר המפנק, ואצלול לירכייך, בשפתיי את שפתייך אפשק, ואדגום שוב ושוב טעמך המשכר, מעמיקה לשוני בלי חשש יגיעה, ואמצא ואדע ואדע. כך תהיי הבובה שלי.
כשאדע שאת הבובה שלי, אמלא את פי בירה, וארד על ברכיים מולך, ואצמיד את שפתי אל העור הרגיש, ואתן לבועות לברבר. כמו קוצים זעירים הן קופצות ורוקדות, ונושכות וחודרות, על שדייך שפתייך, ירכייך. בין הקור במשקה, בין החום של שפתי, אז תדעי שהגעת אל על הסף.
כשארצה אהפכך לבובה ממוכנת, ואגע בך רוטט חשמלי, בסיבוב בלחיצות בשפשוף דגדגן, אפרק אותך קצת, עד תהיי שלי. ואבוא ואקח אותך אל הענן, בחוטים לא נראים או נראים, שיערך אדמדם ועיניך של ים, בלי שמלה, ענודה כבר בסרט ורוד. ומתוך הורוד אז אקח, בלי לשאול או לדרוש, לבקש להודיע, באגרוף אצטרף אל תוכך. וצלילים רטובים של חיכוך, של בחישה במימי המבוע, יתפזרו בחלל וישוטו אלעל, לנשק את ידי הטובלת.
ועת לשוני תאתר, את מרכז היותך לשחרר, את תמריאי לשם, עד לקצה העולם, עם היד בתוכך, הלשון בקרבך, וגלים על גלים אביונות יתפרקו אז ממך. אז תהיי רק בובה, סמרטוטית רפויה, בעולם שכולו צבעוני, כמו מסע, מסע אל עץ דעת, זה הטריפ שפסענו בו יחד. ואני לידך, בובתן מתמסר, אלטף, אחבק, אנשק אשחזר, ואקשיב ללבך הפועם.
כשאחשוב שאת הבובה שלי, אז תתירי פתאום החוטים, תהפכי על בטני, ותינקי את אוזני, ותבעירי בי כל עצמותי. באצבעות אז תגעי בי, תחדרי, תבעלי, תתני בי, עד אובדן מחשבה, עד לכלות הנשימה, עד תקרה אז תסמיק מקולות ששמעה, והבינה עד כמה שעפתי. כי זה סקס ממכר, וזה סקס משכר, וזה סקס משחרר, השעון משקר, רק זייני אותי עוד, עוד יותר.
ולרגע אפשר לתרץ להדחיק, זה פשוט אי אפשר כך אותי להפסיק, כי הייתי בובה, ושיחקו בי המון, ועכשיו עם הדובי אני הולכת לישון. והדובי הוא דוב חום ישן, פרוותי מחבק וחכם, דובי שותק ומכיל וסבלן, שאוהב רק אותי, רק אותי כל הזמן.
כשהשמש תשקע והיום יתנתק, אז אוציא אותך אל הרחוב, ואפנה את גבי, אפרד אתרחק, כי ישנן לי בובות שמותר לאהוב, וכאלו שרק לשחק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: