כמו שחלקכם בטח יודעים, אני גר בדירה ששייכת לסבתא שלי ביחד עם הבן שלה כפיר - בחור בן ארבעים חולה אפילפסיה.
אחרי שאתמול הלכתי לישון בשלש בלילה, בערך, התעוררתי בשמונה בבוקר לשמע דפיקות חזקות על העץ שמרכיב את הקירות בדירה שלנו. כשהתעוררתי והלכתי לראות מה פשר הדפיקות, ראיתי את כפיר שרוע פשוט איברים לרוחב המיטה שלו, כשהרגליים שלו נוגעות בדלת החדר והפה שלו מעלה קצף. מכיוון שהוא פירכס כמו בובה על חוט, הרגליים שלו הטיחו את הדלת בקיר החדר שוב ושוב - מה שגרם לדפיקות.
זה היה די מפחיד, האמת. ולא היה לי שום דבר לעשות חוץ מלהציע אמבולנס - הצעה שנתקלה בסירוב מוחלט. אז ישבתי שם לידו ווידאתי שהוא לא בולע את הלשון, בטעות. אני חושב שעשיתי עבודה די טובה. מצד שני - אני רגיל לזה מגיל די קטן. אז אולי זו לא כזו חכמה.
נקווה שהוא ירגיש יותר טוב בקרוב.
כבר סוף ספטמבר. וזה בוקר חורפי, ואני מתעורר בלי. עבר די הרבה זמן, אבל איכשהו הראש שלי עדיין מלא בצל. ובצל של צל.
אני לא אוהב שמשתיקים אותי. אני לא אוהב שלא מתייחסים אלי. אני לא אוהב את הבדידות הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: