אתה עולה למרצדס הלבנה, אבל בקושי. ברדיו משמיעים שיר עם לחן שכבר שמעת ומילים שאתה לא רוצה אפילו להכיר. אז אתה שם את האזניות והשיר שאתה אוהב מתחיל להתנגן לך בראש באותו הסולם של השיר מהרדיו. ממאיס את עצמו. ובדרך לשער השמים אתה רואה על הכביש עוד המון שמחובר לקרקע כל כך עד שהוא כמעט קבור בה. ובראש התמונות ממשיכות להתחלף. רבבות תמונות שהנושאים שלהן נשארים תמיד זהים. זה או להקה שמופיעה איתך באנגלית על במה מאד גבוהה בערב מאד כהה, או הרכבת התחתית בניו יורק שרצה לאנשהו כשאתה משתקף בכל הקרונות שלה בו זמנית, או הטעם של האשה שהצליחה להסעיר ולהשאיר אותך עם הלשון בחוץ.
והכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל אותך. שנים של דממה עברו ואחרי כל סערה אתה ממשיך לעמוד איתן כשבעצם כל מי שהיה מסביבך נשאב ונעלם. ההרגל עושה את שלו, ואתה הופך למן קלישאה, פרודיה מרירה על מי שהיית פעם - אבל בלי התוכן.
ואחרי טיסה אוטומטית של תשע שעות, אתה חוזר למרצדס דרך ענן פיח ואנשים לבושי שחורים שחיים בחרדה מתמדת. ואתה הולך לאט. אין לך לאן או איך למהר. זה כמו חלום. סולם אחד בו עולים השמימה וסולם שני שיורד למדינה, כי בסך הכל כבר מזמן אי אפשר לומר שהיא מעל משהו או מישהו. השיר שאתה אוהב מתנגן לך שוב בין האזניים, חוזר על עצמו ומנסה להרגיע אותך דווקא בסיפורי אימה. שואל אותך אם אתה חלק מהסיפור. עשרים ושבעה אנשים. אפילו יותר. נערים. והוא התלבש כליצן במיוחד בשבילם. צבע את פניו בלבן ואדום ונישק את כולם.
הריח של האוכל שאולי יהיה לך בבית של מישהי אחרת ואולי לא כבר כמעט מורגש, אבל עוד לא. אולי טוב שכך. גם ככה שום דבר לא נכנס לך לפה כמעט יומיים. העוקץ צובט במיתרי הבס ביחד עם הקול של שריל קרואו ואומר שזה לא כפי שזה היה אמור להיות. הפתעה אמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: