להתחיל מבראשית

אתמול חזרתי מהעבודה באחת עשרה בבוקר, והתעוררתי בשבע וחצי בערב, אחרי שישנתי שמונה שעות. בהתחלה הייתי רעב. למשהו. לא בהכרח אוכל, אבל הייתי מוכן להתפשר על זה. אחר כך ראיתי שוב את 'הרשת החברתית' ותוך כדי כך אכלתי כמה שטויות שהיו במקרר של סבתא שלי. הפכתי לצמא, אז שתיתי קצת מים. או שאולי הרבה. מי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל שותה כמו גור גמלים ממוצע. מאוחר יותר ישבתי מול המחשב וראיתי קליפורניקיישן. פרק אחר פרק אחר פרק. אני כבר באמצע העונה הרביעית, והתחלתי לראות את זה לפני שבועיים. אז לקחתי קוביית שוקולד. ועוד אחת. 

באיזשהו שלב החלטתי שהשוקולד ילך הרבה הרבה יותר טוב עם קצת אלכוהול, אז ניגשתי לפריזר בדירה שלי והוצאתי משם את בקבוק הסופר פרימיום שנמצא בו לשעת חירום (טראמפ וודקה. יכולה לגרום לכל בחורה להפוך לטראמפ אמיתית ולכל בחור להרגיש שהוא דונאלד. טרו סטורי). כוס ועוד כוס ועוד כוס... הוודקה הזו כל כך משובחת שבכלל לא מרגישים את הטעם שלה. רק את הראש הופך צלול יותר (או אולי עכור יותר?). מרגע לרגע מעשיו המטופשים של האנק מודי נראו לי הגיוניים יותר, ובד בבד התחלתי לדבר עם כל מיני אנשים שלא שמעתי מהם כך וכך שנים. את חלקם אני לא זוכר, ולחלק השני אין לי מושג מה אמרתי. אם זה בטלפון, במסנג'ר, בפייסבוק או אפילו בהודעות טקסט. כנראה שהשנאה העצמית טמונה בי כל כך עמוק שמחקתי את העקבות שלי מיד. 

הלכתי לישון בסביבות שעה בלתי ידועה (אבל השיחה האחרונה שלי היא לשירה, והיא רשומה בשלש בלילה), ונרדמתי מיד למרות שהתעוררתי לא הרבה זמן לפני כן משינה מלאה. התעוררתי עכשיו, ולמרות ששתיתי אתמול המון - אין לי חמרמורת בכלל. כנראה שהתיאוריה שלי נכונה, והכל תלוי ברמת הזיקוק של האלכוהול.

כבר הרבה זמן שלא שתיתי ככה לבד. מצד שני, כבר הרבה מאד זמן שאני מאד לבד - מה שאומר שאין לי כל כך עם מי לשתות. אז אני מניח שזה בסדר, איכשהו. נויה אומרת שאם שותים בגלל שרע בחיים אז בסוף תמיד שותים והופכים לאלכוהוליסטים. אני מניח שיש בזה איזשהו הגיון. אבל לא שתיתי כי רע לי בחיים. אם הייתי שותה כי רע לי בחיים הייתי מגיע לחדר מיון כבר בגיל ארבע עשרה.

אני מניח שהתוצאות של אתמול תחשופנה את עצמן במהלך השבוע הקרוב. אבל ביני לבינכם? כמעט ולא מזיז לי. ובשורה התחתונה, יש לי הרגשה שלא השתייה ולא שום דבר אחר, אלא דווקא התחושה הזו של 'לא מזיז לי', היא זו שתביא אותי בסוף לחדר מיון. או מקום אחר, גרוע יותר. 

השיר הבא מזכיר לי את מיכאלה. תמיד. גם בגלל שהיא הכירה לי אותו, אבל בעיקר בגלל שהוא מזכיר לי בדיוק איך הרגשתי לאורך כל המסע המטורף שלנו, ואיך החיים שלי היו אז, בתקופת התיכון, כשלא היו חסרות בעיות - אבל גם לא היו חסרים פתרונות.

כשאני עולה - היא מריעה לי,

כשאני נופל - היא מצליפה בי,

וככה זה נמשך וזה נמשך.

קובי