להתחיל מבראשית

'קוראים לי ונוס', היא אמרה לי. חייכתי בחצי פה ושאלתי לשמה האמיתי. היא התעקשה. לא התווכחתי. אני יודע מי יותר נחות.

מהתחנה המרכזית, דרך דרך פתח תקווה ובהמשך נמיר ורוקח והלאה הלאה בין פרדס חנה לכרכור היא טוותה סביבי אצבעות מלטפות. עוד מילה ועוד מילה וכמו עם קולה (שעוד לא שמעתי) קרה הצמאון שלי אליה רק גבר. אמרתי לה את זה. אמרתי לה את זה עד שנגמרה האנרגיה במע"ד המתקדם שלי. היא הזדהתה. ואז ישבתי עם ההיא והזיתי אותה, וישנתי עם השניה וחלמתי עליה. וזה בניגוד גמור אלי ואל המציאות, כי היא רק מילים ותמונה ישנה שאז עדיין לא ראיתי ואני בכלל עם חצי רגל בטרמינל. ובכל זאת, בדרך חזרה מהגליל האוטובוס התגלגל לו די במהירות אבל המחשבה שלי הייתה קבועה אפילו שניסיתי להזיז אותה. קצת. 

זה חדש לי.

בא לי לראות איתך סרט.

קובי

נ.ב. גלעד שליט חזר הביתה, ולי יש שלש אופציות בראש. אף אחת מהן לא טובה במיוחד. תסמונת סטוקהולם, שטיפת מוח, או מעבר של משפחת שליט לצרפת או מדינה אחרת, לנסות לחיות שם חיים קצת יותר נורמלים.

או שאולי תתחיל פה אוטופיה, והכל יהיה בסדר.