לפטופ. פשוט כזה. שחור ומגניב וחדש ב299 דולר לפני מיסים. הלכתי איתו כדי לעזור לו לבחור. נראה לי שהוא די מבסוט ממנו, בינתיים.
אבל כרגע הוא אצלי. שאלתי אותו כדי שאוכל לכתוב לכם, אחרי כמעט שבוע בלי.
אני יותר מכור לישראבלוג משחשבתי, מסתבר.
בכל אופן, נחתתי בניו יורק ביום שישי אחר הצהריים, אל תוך אולם הגירה מלא עד אפס מקום באנשים מכל העולם (אם כי בעיקר אירופאים, יש לציין). התור של אזרחי ארה"ב מעולם לא נראה מושך יותר - אבל עמדתי עם אלו שנסעו איתי (חבר שלי וחבר שלו וחבר שלו וחבר שלו. בסדר הזה) בתור של התיירים כמו ילד גדול, ותרגמתי להם את מה שהיה צריך. ברגע שאני דורך על אדמת ארצות הברית אני מדבר אנגלית כמעט כאילו היא עברית. הרבה יותר טוב מאשר אני דובר אותה בארץ. זה די מדהים.
הגענו למלון, הנחנו את הדברים, ויצאנו לראות קצת את מנהטן. בארבעת הימים שאחר כך זו הייתה המתכונת הקבועה. מגיעים למלון רק לצרכי לינה. כל שאר הזמן שרצנו באפר ובלואר איסט וווסט סייד ובצ'יינה טאון ובסנטרל פארק ובכל מקום שרק הצלחנו לחשוב עליו. מנהטן בפרט וניו יורק בכלל מזריקות לי כמויות עצומות של אדרנלין ישר לעורקים. זה באמת נהדר. ואפילו שבכל רגע דמיינתי את ונוס עומדת על מעקה ליד נהר או לידי בשדרה החמישית (היא באמת חסרה מאד), הצלחתי ליהנות מהעיר מסביב לשעון. הלוואי ויכולתי להשאר שם לנצח.
ביום שלישי בצהריים התחלנו לזוז לכיוון מרילנד. הרבה מאד זמן שבו הספקנו לעצור גם בניו ג'רזי וגם בפילדלפיה. נפלתי למיטה כמו בול עץ, אחרי שבנסיעה הספקתי לדבר עם זו שפספסתי לפני שנסעתי. מצחיק אותי כמה אפשר להתגעגע לאדם שמעולם לא פגשת. אבל היא עוד תבוא. בקרוב או ברחוק, אבל תבוא.
נרגעתי. זה בדיוק מה שהייתי צריך לעשות. לקום וללכת ולנחות במולדתי המלאה נחמה. בשבילי, לפחות. אני שונא את האמריקאים, אבל אני כל כך אוהב את המדינה הזו. את הנופים והקפיטליזם והתרבות והארכיטקטורה ואת הכל. בלי להיות בררן מדי. אולי זה אומר עלי משהו. אולי כמה דברים. אבל מה שבטוח, בינתיים אני לא זז מכאן - ולא רק כי אין לי לאן. הפוסט הזה קצת מבולבל וקצת מבולגן. ואולי זה כי התעוררתי לפני רבע שעה ואפילו עוד לא צחצחתי שיניים. ואולי זה בגלל שעוד חצי שעה אמורים לבוא לבדוק איך כושר המכירות שלי הושפע מהזמן בארץ. ואולי ואולי ואולי וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה "כמה טוב שבאתי הביתה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: