להתחיל מבראשית

נובמבר כאן.

מאז שאני בן שש עשרה, לחודש הזה יש משמעות אחת ברורה יותר מכל השאר. רצח רבין וכל מה שסובב אותו. אלימות ושוויון ופלורליזם ודמוקרטיה וכל העניינים האלו שחונקים לי את הלב. זה דו"ח רצח ונובמבר וסתיו בלעדיו ושיר לשלום ושלום חבר ועוד הרבה הרבה רבים וטובים שבנו לי את הזכרונות האפורים ביותר. בפרטים לאומיים ואנושיים וגם בפרטים אישיים יותר, כמו דניאל וענת וטל שמופיעות איתי בטקס כזה או אחר ואיתי שעושה בדיחה מכל שיר שני כי יש לו את הקלידים הכי משוכללים.

מה שעוד מזכיר לי נובמבר זה את הסרט 'ונדטה' ואת התפקיד חסר הפגמים שגילמה בו נטלי פורטמן האלוהית. בתחילת הסרט היא מבקשת מהצופה לזכור את החמישה בנובמבר בחמשיר בריטי בעל משקל מדוייק להפליא שממלא את העיניים שלי דמעות בכל פעם שהוא מספר את קורותיו של גיא פוקס ברמיזה. נסיון התנקשות בדיוק כמו זה שהזכרתי לעיל, עם כמה שינויים וכמה היפוכים מכוונים שהופכים את כל העסק להרבה יותר טרגי. גם כי זה אנגלי ואירופאי ומסודר נורא גם כשזה מלא בבלאגן, וגם כי הסרט הזה מזכיר לי הסטוריה עתיקה כמעט של אנשים אמיתיים שהיו לי פעם.

נובמבר זה חודש חשוב. הוא כמעט בסוף השנה האזרחית, והצבע הכי דומיננטי בו הוא אפור ערפל. השנה אני הולך לבלות את רובו בתוך קניונים אמריקאיים במרחק כזה או אחר מהדירה שלי בטאוסון, מרילנד, אבל יש לי הרגשה שבבקרים הקרים אני עדיין ארגיש אותו בכל פתית שלג שיפול לי על האף. מצד אחד אני מאושר לגבי זה, כי אני ילד חורף (91. לא 73, למרות שלפעמים אני מרגיש כמותם), אבל מצד שני הטקסים והאנשים יחסרו לי. שלא כמו בשנה שעברה, הפעם אפילו לא יהיה לי טקס עירוני שאוכל להגיע אליו. המקסימום שאוכל לעשות זה להכנס לחנות הפסנתרים בקניון בפרדריק או לסוכן המורשה של סטיינווי ובניו במערב וירג'יניה ולנגן לי זמר נוגה בעברית - אותו הערלים שמסביבי לא יבינו.

*******

מצב הרוח בסדר. הוא עולה ויורד ומשתנה בצורה בריאה לחלוטין. למדתי לעשות את ההפרדה בין מילים לרגשות, ומסתבר שגם למדתי להיות שמוק לא קטן. אחרת אין שום הסבר לעובדת ההימרחות ההמונית שבנות אמריקאיות חשות צורך בלתי נשלט לבצע עלי. המסקנה המתבקשת מאליה היא שהסיכויים למצוא בחורה אמריקאית שאיתה אני ארצה לנהל קשר רציני שואפים לאפס. ליפניות או בנות תערובות שחיות כאן יש הרבה יותר סיכוי לזכות בקצת ממני - למרות שבתכל'ס אני עדיין בונה על ההיא שתבוא אלי כדי שאוכל לתת לה נשיקה על המצח ולהיות איתה עד שתירדם.

מזג האויר גם הוא טוב. קור מחמם שכזה שעוטף אותי כמו בחורה אשכנזיה מבית טוב שמבחוץ היא קרה אבל מבפנים היא אמהית. ואפרופו אמהות, ארצות הברית היא לגמרי מדינת המילפיות הגדולה בעולם. אין בכך אפילו צל של ספק. בהזדמנות אישית, אספר לחלק מכם בדיוק איך ולמה אני יודע את זה כל כך טוב.

אחרי הקריסמס תהיינה לי שתי אפשרויות; לעבור ללוס אנג'לס ולעבוד שם במסעדה ישראלית בואלי, עד שתתחיל שנת הלימודים הבאה - או לעבור ישר לניו יורק ולעשות שם אודישנים מדי יום ביומו במקביל לעבודה זמנית באחת המסעדות / הברים שיש שם. כמובן שלניו יורק יש עדיפות, אבל הכסף בחוף המערבי קורץ לי, בהתחשב בעובדה שבשנה הבאה אני אהיה סטודנט - וכל דולר יהיה חשוב. נקווה שאגיע להחלטה הנכונה במהירות. עצות מכם תתקבלנה בברכה רבה.

********

עוד דבר אחד קטן: נראה לי שבמעבר מניו יורק לניו ג'רזי הבנתי את המשפט הזה בפעם הראשונה.

"כשעצובים, הולכים לים...

"... לכן הים מלוח."

תרגישו טוב, ושיהיה לכם חורף בריא.

קובי

או Jake, כמו שהלקוחות מעדיפים לקרוא לי. הבחירה שלכם.