כחלק מהבקשה שלי להבחן לאוניברסיטה, מסתבר שאני אמור להגיש להם מאמר באנגלית שיכלול בין חמש מאות לשבע מאות מילים.
אז כתבתי.
אפתח ואומר כגילוי נאות - להתבטא באנגלית, בייחוד בכתב, זה אחד מהצדדים היותר חלשים שלי.
בגיל ארבע, כשהשמעתי את הצלילים הראשונים שלי על הפסנתר הגדול שהיה לנו בבית, עדיין לא היה לי מושג מה אני עושה. אבא, שבעברו היה גיטריסט בחתונות של ישראלים, התרגש מאד, אבל אני חושב שבעיני מצאו חן בעיקר הקלידים המבריקים - השחורים יותר מהלבנים. אז התחלתי לנגן את הדברים הבסיסיים, אלו שהכרתי אז: מנגינת הפתיחה של 'ברני', שירים מתוך 'רחוב סומסום' ועוד כאלה ואחרים. עם השנים ועם ההתבגרות שלי, שמתי לב שאני לא מצליח לתרגם את המחשבות המוזיקליות שלי למנגינות. כשניסיתי להבין מדוע, קלטתי פתאום שהאצבעות שלי קצת מתבלבלות על המקלדת, ושהפדלים לא נופלים בדיוק במקום המתאים - בדיוק כמו שהקול שלי נשבר ונחנק מחוסר טכניקה. אז בסביבות גיל שתים עשרה או שלש עשרה ביקשתי מאבא שלי לרשום אותי לשיעורי פיתוח קול ופסנתר. שיעורים שקיוויתי שילמדו אותי את הכל, מא' ועד ת' - ויעזרו לי לבנות טכניקה שתוביל אותי לצליל הייחודי שלי. ברם, מעולם לא היינו משפחה בעלת אמצעים - ודאי לא כשאבי גילה שאמי בוגדת בו, והוציא את כל כספו, מרצו ותשומת ליבו על דיונים מפרכים בבית הדין לענייני משפחה. אז שיעורים פורמליים מעולם לא קיבלתי.
כשהתחלתי ללמוד בתיכון, היה זה לאחר שגמרתי אומר בליבי להתמחות במוזיקה. רציתי לשיר, ורציתי לנגן - אבל יותר מהכל רציתי להלחין ולעזור לאחרים להביא את הלחנים שלהם למימוש הפוטציאל שגלום בהם. בהתחשב בעובדה שכסף עדיין לא היה לי, ומגמת המוזיקה שאבה ממני כל שעה ושעה פנויה (לא שאני מתלונן), החלטתי לתקוף את הבעיה מזוית אחרת: התחלתי להקשיב לכל סגנון אפשרי של מוזיקה, ולנסות לחקות אותו - אם בשירה ואם בנגינה בפסנתר. אמנם, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך לאט לאט הרגשתי יותר ויותר טוב עם היכולות שלי. הגעתי למצב בו התלמידים היותר מנוסים מהשכבה שלי, ואפילו מהשכבה מעלי, באים להוועץ בי בנוגע להקלטות שהם עושים: האם האקורד ההוא והזה מתאים כאן, ובאיזה כלי בדיוק צריך להשתמש כדי לנגן את הריף הזה? איך אני חושב שהסאונד צריך להשמע, ובאיזה תהליך כדאי להפיק את המיקס? שאלות על שאלות שלא חשבתי שאני יכול לענות עליהן עד לרגע בו הן הופנו אלי.
לדעתי, אין תחליף לשיעורים פורמליים. בכל גיל ובכל מצב - מוזיקאי אמיתי צריך להמשיך ללמוד, גם אם הוא כבר מלמד. ואולם, מנסיוני אני יכול לומר שלמרות שחסרות לי כמה טכניקות בסיסיות עד עצם היום הזה, הגעתי לכמה הישגים שלא יביישו אף מוזיקאי: גם בשירה שלי, גם בטאץ' שבו אני משתמש כשאני מנגן בפסנתר, גם ביכולות ההלחנה שלי וגם בהצלחה שלי להביא הפקה להשלמתה על הצד היותר טוב. זו אחת הסיבות המרכזיות בגינן אני רוצה ללמוד בברקלי, למעשה. אני חושב שאהיה באמת מאושר אם אוכל לשתף בידע שלי אנשים אחרים שאת כל מה שהם יודעים הם למדו בשיעורי מוזיקה פורמליים, בתקווה שהם יהיו נדיבים מספיק כדי לשתף אותי בתורם בידע שלהם. הרי זו בעצם התכלית של יצירה מוזיקלית משותפת, הלא כן? לעבוד ביחד, כשכל צד תורם את הידע, הנסיון והרגשות שלו. רק כך אפשר באמת להתקדם. יותר מכך: בברקלי אני יודע שאפגוש מוזיקאים, ויותר חשוב, אנשים, מכל העולם. בכך אני מקווה להשיג התקדמות נוספת ומשמעותית ביכולות שלי, בהן אוכל להשתמש כדי לקדם את כל אותם אנשים שאיתם אעבוד - במהלך הלימודים,הקריירה שלי וחיי בכלל.
תתארו לכם מה זה להתבטא באנגלית, בשביל אדם שהמילים הן הכל בשבילו.
בדיוק.
מעניין אם מתישהו יימאס לי לנסות לתרגם את החלומות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: