לניו יורק הגעתי לפני שלשה שבועות - ב7.12.11 - כשאני בטוח שאני הולך לעבוד בעבור חברה שמתעסקת במכירת צעצועים ב'טויז אר אס'. הכל היה כבר סגור ומוכן: הייתי אמור לגור בדירה ששייכת להם והם הבטיחו לעזור לי בכל שיידרש.
כשעליתי על האוטובוס מבולטימור לניו יורק, הבחורה שאיתה דיברתי לאורך כל תהליך השכירה שלי כעובד מן המניין הפסיקה לענות לי לטלפון. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. הנחתי שהיא בטח עסוקה. בכל זאת, התקופה שלפני חג המולד משוגעת לחלוטין. אבל ככל שהאוטובוס התקרב לניו יורק, התחלתי לחשוש יותר ויותר. ירדתי בשדרה השביעית אל לילה ניו יורקי גשום להחריד, כשאין לי מושג לאן אני הולך או מה אני עושה עם עצמי. אם אניח לרגע את חוסר המקצועיות בצד, חוסר האנושיות עדיין קצת צועק כאן.
מאחר שידעתי ואבא שלי גר בברוקלין שנים על גבי שנים, בלעתי את חוסר הסימפתיה המובהק שלי כלפיו והרמתי אליו טלפון. הסברתי לו את הסיטואציה והוא ניסה לעשות כמה טלפונים כדי למצוא לי מקום לינה. בסופו של דבר הוא הצליח, ואני גיליתי (בפעם השניה השנה, אך בהחלט לא האחרונה) כמה ארה"ב משנה אנשים. אבל זה לא הנושא, כי אלו אנשים שגם ככה אין לי מה לחפש בחברתם, אני מניח. ככה או ככה, התעוררתי למחרת כשאני עוזב את בית המארח שלי במהירות כפויה (אהא) לכיוון העיר, מניח את הדברים שלי אצל חבר סטודנט שלומד מוסיקה ב'ניו סקול' אשר במנהטן, וניגש לעיר כדי למצוא עבודה.
את האמת אומר - נכנסתי לעשרות מקומות, כשאני לא בוחל אף לא בעבודה אחת. בתי קפה ומזללות ועוד כהנה וכהנה מקומות מפוקפקים יותר או פחות. אבל יוק. אף אחד מהם לא התקשר אלי בחזרה. רבים יאשימו את ה'אקונומי' הגרועה. אני מניח שזה פשוט המזל המדהים שלי מנע ממני למצוא עבודה ולחתום חוזה, בהתחשב במה שקרה יותר מאוחר באותו השבוע - אך אני מקדים את המאוחר.
את הימים שאחרי כן ביליתי במרתף של יהודי חשוב מהקהילה הגרוזינית בברוקלין. מרתף שהוקדש ללינת משולחים דרבנן שנשלחו לארה"ב כדי לאסוף כסף עבור ישיבות ומוסדות דת בארץ (כשהם חותכים נתח יפה לעצמם, כמובן). אותו יהודי העסיק בזמנו את אבא שלי, ומאוחר יותר הפך לשותף שלו - אז כחסד חד פעמי הוא הסכים להכניס כופר כמוני אל תוך קודש הקודשים הזה בלי לדרוש שום דבר בתמורה (חוץ מחבישת כיפה לאורך כל השהות שלי ושמירה על השבת. אבל גם ככה ביליתי את רוב הזמן שלי בחיפוש עבודה).
ביום ראשון הלכתי לבקר ספרית כלשהי שמסתבר שאבי יצא איתה תקופה. הוא אמר שאולי היא תוכל למצוא לי עבודה. אז ניגשתי, למרות הסקפטיות המפורסמת שלי - ומסתבר שזה היה המעשה הכי חשוב שעשיתי עד כה בכל השהות שלי בניו יורק. באותו היום בדיוק נכנס אל המספרה איש בשם ג'ק שרם (הבעלים של העסק בו אני עובד כרגע) ואמר לבעל המספרה שהוא בדיוק מחפש מנג'ר לחנות שלו בקווינס. שעה אחרי שהוא עזב נכנסתי אני כשאני מזהיר על נכונותי לעבוד בכל מקצוע אפשרי.
השאר, הסטוריה - כי כרגע אני המנהל הגאה (והסטרייט, למרות האבסורד) של חנות להלבשת והנעלת נשים באחת השדרות הראשיות בקווינס בשם 'Hot Point' - חנות שאותה אני מנהל בצורה הכי טובה בה עבדתי אי פעם ובה אני נהנה מכל רגע ורגע.
אז, ברעיון... אם אתם בניו יורק, או מתכננים לקפוץ אליה בזמן הקרוב - אני יותר מאשמח לשמוע מכם (בפייסבוק תחת השם - Coby Beresheet ובמייל). אחרי שבוע שבו כל יום היה מלחמת השרדות, ואחרי הרבה מאד כעסים כלפי הקהילה היהודית בברוקלין - בי נשבעתי: אני אף פעם לא אתן לאדם להתקע אם זה תלוי בי. תמיד תמיד אעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: