להתחיל מבראשית

גו'אל נוסעת ביום שבת בערב.

קניתי לה מתנת נסיעה. ספר בשם "Zubi!" שכתב בחור ישראלי / אמריקאי שאני לא זוכר כרגע את שמו, המסביר לאט לאט את יסודות הסלנג הישראלי והעברי ואת כל מה שבחורה בגילה צריכה לדעת ולא ילמדו אותה באולפן. אני חושב שהיא ממש תהנה ממנו. או מקווה, לפחות. כתבתי לה גם מכתבון קצר שגרם לי ממש להתגאות באנגלית שלי P:

בעבודה מתגלים קצת קשיים. בהתחשב בעובדה שהחנות נמצאת בשכונת מצוקה בקווינס (ג'מייקה), אין זה מן הנמנע שאנשים ינסו לגנוב לעתים די קרובות - אבל בגלל זה יש לנו שני בחורים שחורים גבוהים וחסונים שאמורים לצאת נגד זה. בדרך כלל זה בדיוק מה שהם עושים, אבל ממש מחר הבעלים של החנות פותח עוד אחת, וכל הצוות הגברי של החנות שאני מנהל מבלה שם את רוב זמנו בסיוע, כך שרוב היום אנחנו נשארים בלתי מוגנים בעליל (אתם רואים אותי מרביץ לג'מייקנית עם מוטת כתפיים יותר רחבה מהגובה שלי?).

אז אתמול בערב נכנסה אחת כזו לחנות, חמש דקות לפני הסגירה - ואולי גנבה ואולי לא צעיף שהיה מחובר לאחת השמלות היותר זולות שלנו. צעיף מנומר שבאמת לא עולה לבוס שלי יותר משלשה סנט לאבד אותו - מה גם שהשמלה עצמה נמכרה יפה מאד בזכות עצמה (ונשארה רק יחידה אחת ממנה). בהתחשב בזה שלא הייתי בטוח אם היא לקחה את זה מאיתנו, ובהתחשב בזה שהיא התחילה לצעוק ולקלל שם כמו איזו חיית בר, ובהתחשב בזה שהיינו שלש דקות לפני סגירה - כל מה שעשיתי היה לאחל לה לילה טוב ולשלח אותה לדרכה. הבוקר, הבוס שלי התקשר והתחיל לצעוק עלי, שככה לא מתנהג מנהל (מן הסתם. אבל זה כי בדרך כלל יש לו גיבוי), ושאני מדרדר ושזה לא עובד (שיגיד את זה לעובדים שלו שמאז שהגעתי שמים את הנשמה שלהם בין הקולבים מרוב שהם אוהבים לבוא לעבוד), ושהוא רוצה 'לשבת איתי לשיחה' (שזה אף פעם לא טוב).

קיצר, קצת פחות מתאים לי. נראה לי שאחרי מחר יכול מאד להיות שאתחיל לחפש עבודה חדשה.

אבל עכשיו זה לא משנה. עכשיו התעוררתי ליום שאמור להיות טוב, ואם הוא ייפול לי בין הכסאות אני יודע שזה יכניס אותי למרה שחורה שאני גם ככה מסתכן בה. היום אני אמור לנסוע לקוניטיקט לבקר את ג'ואל ולראות אותה בפעם האחרונה לפני שהיא נוסעת. אתמול, כשדיברנו בטלפון, יצא שאמרתי לה איכשהו שאני מאד רוצה לדבר איתה אבל היה לי כזה יום דפוק בעבודה שאני לא חושב שיש לי את האנרגיות לזה. נשמה שכמותה, היא ודאי הבינה, אבל אני די בטוח שההבנה צפנה בתוכה גם מעט עלבון - שזה, למי מכם שמכירים אותי - הדבר האחרון שאני מחפש להנחיל למישהו. בטח שלא לבחורה. בטח לא אם היא כל כך יפה. ובטח ובטח לא אם היא מוצאת חן בעיני עד כדי כך.

משרד הרישוי מעצבן אותי (כן, גם כאן). כשהלכתי להמיר את הרשיון הישראלי שלי לאחד אמריקאי (ניו יורקי - כמובן), הם הצהירו בפני שהם לא מכירים ברשיון הישראלי כרשיון יותר, ושאני איאלץ לעשות את כל התהליך שעושים בני ובנות השש עשרה מהתחלה. מרוב עצבים, ניגשתי למבחן התיאוריה על המקום. עכשיו, אותו עברתי - אבל אז ביקשו ממני שמונים וחמישה דולר כדי להגיש בקשה לרשיון התלמדות. בלעתי את זה ושילמתי כמו גדול... אבל מאז (27.12) עבר הרבה יותר מדי זמן ורשיון המתלמד שלי אפילו לא מראה סימנים של הגעה (בדואר רגיל, כמובן. אמריקאים לא עובדים עם דואר רשום לשטויות שעלולות לסכן מישהו בגניבת זיהות. מה פתאום?). זה מעצבן אותי בעיקר כי זה אומר שאני צריך להסתובב עם הפספורט שלי בכל מקום, מה שלא בדיוק עושה לי טוב למשקל של המעיל או לסכנה שידפקו לי אותו באיזשהו מקום - אבל זה מעצבן אותי גם כי הבירוקרטיה האמריקאית היא בדרך כלל הרבה יותר מתישה מאחותה הישראלית, אבל גם הרבה יותר מדוייקת. ואם הם אומרים שבועיים, זה בדרך כלל לצרכי כיסוי תחת, ולרוב אתה תקבל את מה שאתה צריך לקבל כבר תוך חמישה ימים.

טוויטר זו המצאה גאונית. רק רציתי לציין. התאהבתי בקונספט לחלוטין. מוזמנים לחפש אותי ולעקוב אחרי תחת השם - Coby Beresheet

לסיום, אקדיש לכל אחד ואחת מכם שיר שלמרות הקיטשיות שבו מצליח להביא אותי לידי דמעות בכל פעם מחדש.

כי להפוך את האש לגשם... זה בדיוק מה שהעיר הזו עושה הכי טוב.

זה רק מתחזק והולך, וכואב.

קובי (יותר מדי?)