כשהקופאית שלך אומרת ש׳אתם נראים מושלמים
ביחד!׳, שעה אחרי זה נכנסת מישהי עם קורות חיים שמתחילים בעיר מולדתה של
ההיא, ושעתיים וחצי מאוחר יותר מגיעות שתי כוסיות על כשלאחת מהן קוראים
בדיוק באותו השם, אתה כבר לא יכול לחכות כדי לסגור.
כשאתה נוסע
הביתה במשך שעה וארבעים דקות, ויודע שאתה צריך לקום מחר לפני עלות השחר כדי
להגיע לעבודה בזמן... אבל אתה מת לצאת ולדפוק קצת את הראש ולהטביע את
הכאב, אתה כבר לא יכול לחלום. בטח שלא חלומות אחרים.
כשכל כך קר
בחוץ שבאמת אי אפשר להסתדר בלי כובע, כי האוזניים שלך כחולות ואתה כבר לא
מרגיש אותן... אבל שכחת את הכובע (שהיא בחרה בשבילך) בביקור האחרון שלך
בקונטיקט היפה, ואתה חייב חייב להגיע לעבודה בהקדם, אתה כבר לא יכול לחסוך -
למרות שלא נשאר לך יותר מדי כדי לחיות (עד הצ׳ק הבא).
כשיש לך
אודישן לתפקיד חייך, ואתה כל כך רוצה לעבור אותו, אבל לא ניגנת משהו כמו
ארבעה חודשים ולא שרת שנתיים... ואתה יודע שאם תעשה את זה אתה תהיה מאושר,
אבל אם תכשל אתה תהפוך לבדיחה, אתה לא יכול שלא לתהות מה יהיה בחמשת
השבועות הקרובים, והאם זה יעזור לך או יתקע לך מקלות במנוע.
וכשאתה
רואה כל כך הרבה נשים יפות ביום, והן מלטפות אותך במבטים חצי קוראים, חצי
קורים, אתה מתחיל לחשוב. מחשבות טובות ורעות ועירומות ובשפות אחרות. ואתה
מקשיב לסופיאן שלוחש לך באוזן ביחד עם קול המקהלה הגבוה שלו, ואז אתה לא
יכול שלא להרגיש נורא נורא בודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: