כשקניתי כרטיס להגרלת הלוטו של ניו יורק, לא היה לי מושג שבאותם רגעים ממש - החיים שלי משתנים. קניתי את הכרטיס הזה חצי בצחוק וחצי כדי לא לצאת הדביל מהבדיחה שרוצה לזכות אבל אפילו לא קונה כרטיס. נכנסתי לקיוסק ברחוב 168 וביקשתי ׳וואן פאוור בול, פליז׳. הקופה הגדולה הייתה אז על 250 מיליון דולר, והבטחתי לעצמי שכשאזכה (אפילו לא חשבתי ׳אם׳. לאלו שמכירים אותי מביניכם זה בטח כבר ידוע), אבנה בית חולים גדול במרכז מנהטן שיקבל את כל החולים שאין להם כסף לביטוח רפואי. כבר ראיתי את זה כחזון הצדקה הפרטי שלי, כשהמוכר הערבי (׳מרוקו׳, ציינתי לעצמי משום מה) אמר לי ׳גוד לאק׳ ורמז לי לתת לו לקבל את הבא בתור.
כשיצאתי אל הרחוב המושלג, הכרטיס היה עדיין ביד שלי. השתעשעתי במחשבה של מה יקרה אם אזרוק את זה על הרצפה ואיזה הומלס ירים את זה ויזכה באחד הפרסים השניים כמו בפרק ההוא של ׳חברים׳, אבל מיהרתי להדחיק אותה לתת המודע ואת הכרטיס לארנק הריק. התחלתי ללכת לכיוון תחנת הרכבת וזמזמתי לעצמי שיר של איזו להקה בריטית מצליחה. אמרתי לעצמי שאני חייב לזכור להזמין אותם להופעה פרטית, לכשאזכה.
אחרי נסיעה די ארוכה מהעבודה הביתה, ירדתי במרחק של בלוק וחצי מהדירה בה שכרתי חדר והתחלתי לצעוד. צעד אחר צעד, כשהשלג והחיים נערמים לי על הכתפיים ואל מול העיניים. עדיין שרתי. אותה הלהקה, אבל שיר אחר... עצוב יותר. בדיוק באותם ימים כמה חברים-טובים-לשעבר שלי השתתפו בתוכנית ריאליטי כלשהי שהייתה אמורה לרמוז משהו על כישוריהם וכשרונם. קינאתי, אם להיות כן. חשבתי שאולי אם הייתי נשאר בישראל הייתי גם אני יכול ללכת להבחן, לקבל את ההכרה... אולי אפילו לזכות בתוכנית ובשאר הפרסים שהיא הציעה - אבל מצד שני סיפרתי לעצמי, בסוד, שיום אחד אני אהיה מליארדר, והם כולם יקנאו בי קשות על כל הטוב והחיל שאעשה (עוד לא ידעתי אילו סוגים של טוב וחיל, אפילו, אבל הנחתי שאם אני אתרשם מזה - הם בטוח יתרשמו).
כשהגעתי הביתה בקושי אמרתי שלום לגל (שגר אצלי, באותו הזמן). העדפתי לשאול אותו את השאלה הכל כך מופשטת וכל כך מוחשית; מה הוא היה עושה עם מאתיים וחמישים מיליון דולר? מה אדם יצירתי עם ראש על הכתפיים וחשיבה כלכלית עושה עם כזה סכום של כסף? הוא צחק עלי. אמר שאני שוגה בהזיות, ושכדאי לי ללכת לישון כי מחר יש לי יום ארוך בעבודה (מה שהיה נכון). הבנתי למה הוא אומר לי את זה, ואפילו לא התרעמתי. אם לא אני, מי ישלם שכר דירה? מי יקנה נייר טואלט וסבון? חלב ולחם וביצים, כדי להעמיד פנים שאנחנו חוסכים באוכל? רק אני. אז הלכתי להתקלח, לבשתי את הפיג׳מה המסמורטטת שלי מימי הצבא, והלכתי למיטה, לדבר קצת עם ג׳ואל בסקייפ ולישון.
********
למחרת בבוקר, התעוררתי עם חיוך. ישנתי רק שש וחצי שעות והתעוררתי עם חיוך. זה אף פעם לא קורה לי, אז ניסיתי לנצל מזה את המיטב. קמתי מהר, צחצחתי שיניים, התלבשתי ויצאתי לחנות שאותה ניהלתי אז בשעה מוקדמת יחסית. ברכבת נרדמתי שוב (שעה וארבעים דקות לכל כיוון זה לא צחוק בכלל), אבל התעוררתי בדיוק בזמן כדי להחליף רכבות בכיכר הרולד. הייתי במצב רוח מצויין ואפילו לא ידעתי למה. באותו הרגע בכלל לא זכרתי שקניתי כרטיס להגרלה הגדולה. ייחסתי את השמחה הפתאומית לשיחה שהייתה לי בלילה לפני כן עם ג׳ואל (אילו עיניים מחייכות היו לה... אני רק נזכר בהן ואני רוצה לטוס לחבק אותה) וחשבתי שאני בטח אגיע לעבודה ואחרי שעה או שעתיים אני אחזור לעצמי. כשיצאתי מתחנת הרכבת העפתי מבט חטוף בשלט שהיה תלוי על חלון הקיוסק, וחשתי דקירה קלה של אכזבה כשראיתי שהסכום חזר למספר ההתחלתי שלו - מה שאמר שכרטיס כלשהו זכה בכל הקופה. המשכתי ללכת, מתכנן לי ארוחת בוקר עתירת סוכרים ופחמימות בסניף המקומי של דאנקין דונאטס. ׳כשאוכל להרשות לעצמי לעבוד פחות, אני אחזור לשחות שישים בריכות ביום׳, שכנעתי את עצמי כשהמצפון התחיל לצעוק עלי. לא היה לי כח אליו, והשעה-שעתיים של מצב הרוח הטוב עליהן בניתי כבר נראו כחלום רחוק.
את היום העברתי בקושי. קנדי, הקופאית עם התחת המושלם והגישה הכלבתית עצבנה אותי כהוגן, שחשבתי שאתפטר עוד לפני סוף היום. באופן כללי, הייתה בי מן תחושה של סיום. הרגשה כזו של סוף עידן שלא יכולתי להגדיר אז. היום אני מניח שתת המודע שלי ניסה לרמוז לי לפתוח את הארנק המזורגג ולהציץ בכרטיס, אבל אז חשבתי שאני בטח צריך לשתות קצת מים ולתת לזה לעבור.
בערב, כשסגרתי את החנות, החלטתי שאעבור דרך הקיוסק ואקנה לי כרטיס. חשבתי שזה חמדני מדי לרצות קופה גדולה כל כך. שארבעים מליון דולר זה יפה ומספק, ושאולי בהם יש לי קצת יותר סיכוי לזכות. השלג כבר הפסיק, והרוח תפסה את מקומו, מקפיאה לי את האף. הלכתי כשכל מטר נראה לי כמו נצח, וכשהגעתי סוף סוף אל הקיוסק נכנסתי אליו בעדינות של פיל בחנות חרסינה בארץ הגמדים של גוליבר. הקור והרוח והטפטוף עצבנו אותי כל כך, שבקושי ראיתי את השלט עם המספרים הזוכים שהיו תלוי אל מול העיניים שלי. מבט אחד, ועוד אחד, ופתאום הפסקתי לנשום. המספרים היו מוכרים לי מאד, ולשניה הזויה אחת הייתי בטוח שזה בטח תצרף של המספר האישי שלי מהצבא, או משהו אחר מתהומות הנשייה של התת מודע.
הסתכלתי מהחלון לרגע, וניסיתי לנשום שוב. תחושת הדז׳ה וו מילאה לי את הקודקוד וחסמה לי את הקנה כמעט באכזריות. הסטתי את מבטי אל השלט:
06 55 34 27 08 02
פתחתי את הכיס בבהילות, ואז סגרתי אותו. הייתי בג׳מייקה, אחת השכונות הפחות ידידותיות של רובע קווינס. ידעתי בבירור שאם המספרים האלו מופיעים במקום אחר, גם אם זה יהיה על רשיון הנהיגה שלי, הבחור שעומד מאחורי לא יהסס בכלל לשבור לי את המפרקת. פתחתי שוב את הכיס, הוצאתי את המכשיר הסלולרי שלי ורשמתי את המספרים באגודל רועדת, ספרה אחר ספרה, כמו ילד בכיתה א׳. כדי להרגיש בטוח, ביקשתי שוב מהמוכר ׳וואן פאוור בול, פליז׳. לא רציתי שמישהו סביבי יחשוב שמשהו שראיתי בקיוסק גרם לי להבין שאני לא צריך יותר כרטיסי לוטו. לעולם.
אל הרכבת כמעט רצתי. כרטיס המטרו רעד לי בידיים כשהעברתי אותו בחריץ המיועד. לא יכולתי לחכות. רציתי להגיע לבית המזויין שלי ולחדר המזויין שלי כדי לבדוק את הטלפון המזויין שלי ולהשוות אותו לכרטיס ההגרלה המזויין הזה. כל כך הרבה תסכול ומתח אכלו אותי כשמטעמי בטיחות, עצרתי בעצמי מלבדוק את המספרים ברכבת התחתית. הדרך הביתה מעולם לא הייתה ארוכה יותר.
כשירדתי מהרכבת התחלתי לרוץ. אל הרציף אל התחנה אל השדרה הסואנת אל הבית החם כל כך שבו אמצא קצת שקט. עוד לפני שנכנסתי פנימה, כשהשלג הטרי עדיין על כותפות המעיל שלי, הוצאתי את הארנק מהכיס בידיים קפואות. ביד ימין מדליק את הסלולרי כדי לקבל קצת אור, ביד שמאל מחזיק את הפתק הלבן שנראה פשוט כמו קבלה של מכולת:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: