קווינטות וקווארטות רצות לי בראש כאילו אני חמת חלילים. אני זז בלי סוף על אותו המקום, כשהגרון שלי מתמלא דמעות והחיוך מתעקל כלפי מטה כדי לחסום אותן מלצאת באמצע הרחוב.
מלאו לי 21 שנים ביום ראשון. לא האחרון - זה שלפניו. היה בלתי מרגש בעליל, כמו כל ימי ההולדת שלי מאז כיתה ד'. קניתי עוגה לעובדות בחנות וגל קנה לי (או יותר נכון נתן לי את הכסף לקנות) קינדל פייר. נחמד מצדו, אם להיות כן, אבל חשבתי שיום ההולדת הזה יהיה הרבה הרבה יותר מעניין. ביום האהבה, שהיה בדיוק יומיים אחריו, הלכתי לאכול ארוחת צהריים בגפי, ואחר כך הלכתי לראות את הסרט החדש של רייצ'ל מק'אדמס: "The Vow". אני מוכרח לציין שהסרט עצמו היה די גרוע, אבל רייצ'ל נתנה הופעה מושלמת כהרגלה בקודש, מקבעת את מקומה כאשה השניה האהובה עלי בעולם (הראשונה היא אמה ווטסון). מאוחר יותר באותו היום היה לי דייט עם איזו סינית חמודה שפגשתי בסאבוואי שבוע או שבועיים קודם לכן. הרבה אנגלית היא לא יודעת, אבל היא מפצה על זה בהחלט ביכולות אורליות אחרות - ועל כך נאמר: דיינו.
היום, שבוע אחרי זה, היה לי אודישן שיקבע את קבלת המלגה שלי לאוניברסיטה אליה אני מתכנן להגיע בספטמבר הקרוב. אתמול בערב, שעה שישבתי בחדר ששכרתי כדי לחזור על החומרים אותם התכוונתי לבצע באודישן, פתאום הבנתי כמה אני חלוד. כמה הקול שלי נשחק בשירות הצבאי בגלל אחזקה בלתי נכונה וזריקת זין, וכמה יכולות הסולפז' המופלאות שלי נחלשו בזמן שעבר מאז שעסקתי במוזיקה אמיתית. זה העציב אותי מאד, אבל מצד שני דחק בי אפילו יותר לצלוח את האודישן הזה כדי שאוכל לחזור למוטב, ואף להגיע להישגים גבוהים יותר. תוצאות תהיינה רק בשלושים ואחד במרץ, למרבה הצער. עד אז אני אכסוס את ציפורני בתסכול וחוסר סבלנות ואנסה להתנחם בשמונת הימים בהם אשהה בישראל, בתקווה שאת רובם אצליח לבלות עם ג'ואל, יקירתי מהפוסטים הקודמים.
אחרי שסיימתי את האודישן והראיון שלי, יצאתי לי לעיר והלכתי לאכול ערימת סושי לארוחת בוהוריים. אמנם שילמתי משהו כמו עשרים דולר, אבל התפוצצתי מהסושי הכי טוב במנהטן - Monster Sushi - על הרחוב העשרים ושלשה, בין השדרה השביעית לשישית, אם איני טועה. מומלץ בכל פה - פשוטו כמשמעו. מאוחר יותר הלכתי לשתות שוקו בננה עם בועות טפיוקה - עוד משהו חלומי שפשוט חייבים להביא לארץ - על לקסינגטון ו24, ואז ניגשתי לבית הקולנוע שעל השמינית והעשרים ושלשה, כדי לצפות בשני סרטים ברציפות - כפי שהתברר לי לאחר מעשה (נשבע שרציתי לראות רק אחד); 'השבוע שלי עם מרילין', שמספר את אחד מהסיפורים הרבים המתקשרים אל מרילין מונרו, אחת הדמויות המרתקות ביותר של עולם המדיה במאה שעברה, ו'Shame', שגרם לי לבכות ולצחוק ולהתרגש ולפחד ולהיות עצוב ולהזדהות יותר מכל מה שהרגשתי בכל השהות שלי בארצות הברית.
אגב, ב'שבוע שלי עם מרילין' משחקת בתפקיד די קטן אמה ווטסון הנ"ל, שמזכירה לי בכל פעם מחדש כמה אני מאוהב בה. סתם כדי שתדעו, אם אי פעם יוצא לכם לפגוש אותה.
חוץ מכל זה, גיליתי היום שיש לאביב סרטן, וזה דיכא אותי ברמות שקשה לי להסביר. לא יודע אם אתם זוכרים, אבל כבר איבדתי חברה טובה אחת בגלל המחלה הזו לא לפני הרבה זמן, ואני נחרד מלחשוב על מה שעלול לקרות לו. מקווה שהוא יבריא במהירות ויחייך קצת.
אה, והשיר הזה, שמלווה אותי כבר חצי שעה - או שלש שנים. תלוי איך מסתכלים על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: