להתחיל מבראשית
פרק שני. מסתבר. |
| 3/2012
מוכרחים להיות שמח.
בלילה
הראשון שלי בניו יורק, היו לי שבעים ואחד דולר בכיס, שום מקום ללכת לישון
בו, והרבה מאד מים ספוגים בנעלי הספורט הקיציות להחריד שלי. נאחזתי במזוודה
שלי כטובע הנאחד בקש, ובקושי ראיתי דרך הערפל שאחז בי.
נכנסתי
לפן-סטיישן, מדוכא מהחיים ואחוז בשרעפי (כרגיל). כבר התחלתי לחשוב שאיאלץ
לבלות את הלילה בתחנת הרכבת. התחלתי ללכת לכיוון הרציף בו עוצרת רכבת מספר 2
לכיוון ברוקלין, בה קיוויתי למצוא קצת עזרה, כשלפתע
שמעתי מבעד להמיית הרכבות והמון האדם, חוזרים מקירותיה ותקרתה הגבוהה של
התחנה, את צלילי ׳התקווה׳, ההמנון של אותה הארץ אליה גליתי אינספור פעמים
ובה נבניתי להיות מי שאני היום. דמעות מילאו במוכניות את עיני, והתחלתי
להרמן את המנגינה מתוך אינסטינקט של יוצא מגמת מוזיקה ולהקה צבאית - אבל
מעל כל זה, נוצר בתוכי חיוך עצום וגדול, ונולדה בי תקווה. כח מחודש שעזר לי
לעבור את השבוע שבא לאחר מכן גם כשלא היה לי כסף ללחם לאכול ובגד ללבוש.
מסתבר, שבחור שחור עם בעיות דנטליות למכביר, עמד שם וניגן נעימות יהודיות.
חנוכה וכריסטמס היו בפתח - אך הוא, ערל שכמותו, ביכר לנגן את ׳סביבון סוב
כל סוב׳, ׳מוכרחים להיות שמח׳ ו׳ירושלים של זהב׳ על פני שירי החג הנוצריים.
הערב, אחרי שדייט עם בחורה מסויימת התפקשש מסיבות כאלו ואחרות, הגעתי
במקרה מוחלט לאותו המקום בדיוק, ונתקלתי בו שוב. ניגשתי אל הקייס הכפול
שלו, שמכיל בדרך כלל גם את הקלרנית וגם את סקסופון הטנור שלו, והנחתי שם
חמישה דולר. ׳הצלת לי את החיים׳, אמרתי לו. ׳נתת לי תקווה כשלא ידעתי שהיא
עדיין קיימת׳. ביקשתי ממנו לנגן לי את ההמנון שוב, כדי שאוכל לשלוח אותו
לחברים שלי. אלו שבאמת באמת אוהבים את הארץ הזו, ומוכנים לשים נפשם בכפם
למענה.
אז, רק שתדעו... עוד לא אבדה תקוותנו.
(נכתב ב05.03.12)
עדיין מקווה.
קובי
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: