להתחיל מבראשית

ובאמצע אפריל, ילדים ינגנו עלי זמר
שבוע אחר כך, ישירו על נכד יפה.
אך ראו נא, אחים, את השוד - והביטו בשבר;
זה המוות שלנו קודש - לעיני הצופה.

קלישאת השלום עוד אינה מתנוססת על גבע,
כי לאור העבר, מלכים ושרים מתקיפים -
את כל מי שהעז לקדם את שוויו של הצבע,
ואת הם שאמרו שחיים על פני מות - עדיפים.

לא תמיד כך היה. לא שלנו, עבר זה של חרב,
מעולם הנכרים נלחמו - ואנחנו, מאום.
אבל אז לא כבשנו יצרינו בציון ונגב;
כך גיבור מלחמה יקולס על הקיר הרדום.

וזרים לא יפיגו את ריח הכוח שתם לו,
הם רק יראו כפורחים על כל קבר חדש.
משפחה שתלין ותדמע על ההוא, מר גורלו,
תינחם רק בטס המתכת נושא הצל״ש.

כן, ׳מצוה׳, הם אמרו. ׳מעשה ששכרו עוד יגיע;
׳ליישב כל חלקה שאפשר - גם את זו שחמצה.׳
אך ראו - מה קרה לו, לעם שעלה והופיע?
הוא עודו באולם גם כשלא נשאר איש בנמצא!

כן... הגיע הזמן בו טקסי זכרון הם רק זכר
לתרבות מלחמה שעברה תקופתה זה מכבר;
זולתם - שדה הקרב יהפוך לאלתר לבית ספר,
ושרי בטחון וקצינים לא יהיו במשטר.

אז אקרא גם לכם, ולמי שיכול - שיבטיח;
החיים הם מקדש - והשאר, מיועד לבמות.
ושלום - עוד יבוא! (בתקווה שלפני המשיח...)
אבל רק אם תשכילו שלא לעשות מלחמות.

נכתב באחד במאי, אחרי הטראומה של יום השואה ויום הזכרון בלי אפילו טקס אחד.

אה. ובלי ענת, שמיום ליום חסרה לי יותר, משום מה.

ככה זה הולך תמיד.

קובי

נ.ב. למה עד שאני מכיר מישהי נורמלית שגורמת לי להתרגש היא צריכה להיות מבוגרת ממני בשמונה שנים מזויינות, לעזאזל?