מה שהכי מחרפן אותי זה שהכי חשובה הולכת לי כי משהו עובר עליה. ואין לי מה לעשות נגד זה. שום דבר מזויין, לעזאזל. חוץ מזה, התעוררתי הבוקר מחלום על ענת. שלחתי לה הודעה אחרי זמן מה שלא דיברנו, והיא אמרה לי שהיא מתחתנת מחר. היא רצתה שאהיה מאושר בשבילה, אבל לא שאגיע לחתונה. יצא שהתעוררתי עם לב כואב, בצירוף לגב הנוקשה שלי. ואני מתגעגע אליה. נורא נורא נורא.
*******
מאז שיונתן מת, אני רק חושב על מה שהוא יכול היה לעשות. הדברים שהוא יכול היה לשפר בעולם הזה, כמו לגרום לבנות יפות להיות טובות יותר כדי לזכות בלב שלו, או להיות גיבור מלחמה ושלום. הוא יכול היה לגדול לגבר יפה ומוכשר וחכם כזה, עם ידיים ועיניים גדולות, וחיוך עדין שמתפרש רק על הצד השמאלי של הפנים. גבר שובר לבבות, אבל רק בשוגג.
מאז שיונתן מת השמים נראים בהירים יותר, כאילו אין להם על מי לגונן. וזה נראה די טוב, אבל זה רק נראה ככה. הבוהק הזה עושה לכולנו צריבה קלה על העור. בעיקר באיזור שמתחת לעיניים, שספוג במלח הדמעות ששפכנו מאז שיונתן מת. המלח שצרב גם אז, אבל הרגיש נכון באותו הרגע, ומאז הוא מכאיב לנו בצורה פחות ופחות הגיונית.
מאז שיונתן מת, הילד של החברה שלי לשעבר נקרא בשם אחר. אני לא יודע אם זה קשור, אבל זה ככה. אולי זה בגלל שלחבר החדש שלה קוראים יוני, ואולי זה בגלל שמשהו בתת המודע שלה אומר לה שהשם הזה כבר פחות בריא, מאז שיונתן מת. אני מקווה שהיא תהיה שמחה יותר מאיתנו. מגיע לה. מצד שני, לא תמיד אנשים מקבלים את מה שמגיע להם. תסתכלו על יונתן, לדוגמה. מאז שהוא מת, הגורל מראה נוכחות הרבה יותר משמעותית מזו של ההגיון.
מאז שיונתן מת, אין לנו למי לומר לנסוע הביתה. אנחנו אומרים 'תחזור תחזור', ו'בוא הביתה', אבל זה פשוט לא אותו הדבר. השירים האלו, יפים ככל שיהיו, לא נכתבו על יונתן. נראה כאילו מאז שיונתן מת בכלל לא נכתבו שירים. ואלו שכבר כתובים, איבדו את המשמעות הכל כך ברורה שלהם.
*******
והדבר הזה... הדבר הזה גורם לי לנסוע בלי לדעת לאן כשהדמעות בעיניים מסמאות אותי שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: