אבל חושב באמת, כמו שהרבה זמן כבר לא יצא לי לחשוב. על הדכאון הזה שמציף אותי לאחרונה, על חוסר התקווה שלי... אפילו על השגרה המשמימה בה שיקעתי את עצמי כדי לשכוח את החלום הכי גדול שלי. אבל מעל הכל, אני חושב על קרן.
לא יודע אם סיפרתי לכם, אבל אני עובד עכשיו בחברה קטנה ומשפחתית, והדירה בה אני גר משמשת כבית גם לאחותו של אחד מבעלי החברה, וגם לבת דודתו. הדס וקרן, שהצטרפו אלי בדירה הזו לפני שבועיים ולפני שבוע, בהתאמה.
עם הדס די התחברתי. היא בחורה מתוקה ויפה עם המון מוטיבציה והרבה מרץ. אנחנו חושבים להתחתן, כדי שהיא תוכל לקבל גרין קארד ואני אוכל להתעשר בעוד עשרת אלפי דולרים. בינתיים אילו רק דיבורים. חוץ מזה, אנחנו לא בקשר הדוק מדי.
קרן, לעומת זאת, היא סיפור אחר לחלוטין; מחמש הדקות הראשונות בהן שהיתי במחיצתה, איבדתי לגמרי את הראש. היא גדולה ממני בשבע וחצי שנים, יפהפיה לא נורמלית, ומנגנת על חליל צד ועל כל מיתרי הלב שחשבתי שאיבדתי כשסיימתי תיכון. עכשיו, נניח לרגע את העובדות הללו בצד... מה שהכי מטורף זה שאני די בטוח שהיא גם בקטע שלי. או שהיא שחקנית טובה מאד. זה מתחיל בהמון תחומי עניין משותפים, ממשיך דרך שפה רגשית מאד מוכרת, ומסתיים בחיוכים מרומזים שנשלחים מפאות חדרים מלאי אנשים.
קרן היא השותפה שלי בדירה, בת הדודה של הבוס שלי, ולפני עשר שנים היא לחלוטין הייתה יכולה לשמש לי כשמרטפית; אבל לעזאזל - היא משהו מיוחד. יש בה את השילוש הגדול של איכות, יופי, וסקסאפיל היסטרי. הדילמה היחידה שלי היא - מה לעזאזל אני עושה עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: