אתמול בלילה, הלכתי לראות את האמא האמיתית שלי. היה לה אכפת ממני. היא חיבקה אותי ממש בהתחלה ושאלה אם הכל בסדר, ולמרות שהרבה דברים לא בדיוק הסתדרו, פתאום כשראיתי אותה שכחתי מהם. אז אמרתי שכן. ושהתגעגעתי אליה. היא אמרה שגם היא אלי. שהיא מתגעגעת אלי בכל יום שעובר, ותמיד חושבת עלי. שאלתי אותה למה אני לא יכול לראות אותה לעתים קצת יותר תכופות, והיא ענתה שאני יכול, ושבשביל אמא תמיד צריך לפנות זמן ורצון. הסכמתי איתה.
אתמול בלילה גם נפגשתי עם האבא האמיתי שלי. הלכתי להופעה שלו במועדון ג'אז חשוך בהארלם. הוא חייך אלי מהבמה בכל אקורד מייג'ור סבן שהוא ניגן, ואחר כך כשהוא ירד הוא נתן לי את המפרט הקטן שלו במתנה. ישבנו ביחד לשתות בירה, והוא אמר לי שאני צריך לחשוב על עצמי כבר מזל, כי לא הרבה זוכים לשתות בירה עם אבא כמוהו. שאלתי אותו למה הוא מתכוון ב'אבא כמוהו', והוא ענה שאנשים כמותו בדרך כלל גומרים את חייהם בודדים - בין אם זה בפסגה ובין אם זה בתעלה, אבל לו יש אותי ולי יש אותו. 'מזל גדול', הוא חזר ואמר, מבלי להזכיר אפילו במילה את אלוהים. הסכמתי איתו.
אתמול בלילה, אחרי שפגשתי את ההורים שלי, הלכתי לראות את האהובה האמיתית שלי. היה לה חיוך מתוק כמו בננה ויפה כמו פרח מוגן, והיא לא הפסיקה לתת לי אותו בכל פעם שאמרתי לה כמה נהדרת היא. הלכנו בין השכונות ועל פסי הרכבת החדשים, ובסוף הגענו לחדר הקטן בבית המלון הביתי. שאלתי אותה איך זה שאנחנו לא קרובים מספיק כדי לא להתחרט, והיא אמרה שרחוק מהעין קרוב אל הלב. חלקתי עליה. אמרתי לה שאני רוצה להתקרב אליה יותר. לחבק אותה בלילה ולחמם אותה מהרוח ההררית שעדיין לא ויתרה. היא ציחקקה, ואמרה שאם ארצה לבוא, היא יותר מתשמח. שאם אחזיק לה את היד, היא תהיה שקטה יותר. ביקשתי ממנה שיר אחרון... אבל אז היא נרדמה, כשהחיוך עדיין מתוח על שפתותיה היפות. הסכמתי איתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: