להתחיל מבראשית

ופתאום אני ילד. ילד קטן ואבוד שלא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו, או איך להתחיל לעשות את זה. ילד שננטש מזמן וכבר למד לחיות עם זה - אבל עדיין חסר לו התא המשפחתי. החיבה והאהבה הבלתי מותנים. שופת קומקום לקפה חלש של גדולים, עם אייריש קרים במקום חלב סויה, ומנסה להעלות את כל הבלבול הזה על הכתב.

אני נוהג המון בימים האחרונים. ביום רביעי שעבר קיבלתי רכב חדש - ניסן מקסימה 2012 - שהגיע אלי עם קילומטרז' של חמישים ואחת מיילים. לאחר פחות משבוע החזרתי אותו לחברת ההשכרה עם אלף ועשרים. כל הנסיעות האלו מונעמות בעיקר על ידי אהובתי, אבל לעתים כשאני לבד... אני שוקע במחשבות על מי שאני ועל מי שהייתי, והמחשבות האלו זורקות אותי לתוך לימבו של חוסר ודאות מבהיל. בעיקר כשאני על גשרים - מהם יש הרבה מאד ברוד איילנד - וכל מה שאני רואה זה הגובה בין המתכת למים האפורים. מצד אחד אני רוצה להשאר פה ולהתחיל כבר את שיעורי הפסנתר ופיתוח הקול שלי. מצד שני אני מת לחזור לארץ כדי לתת לרייצ'ל נשיקה של אלופים ועוד כמה דברים קטנים וגדולים. מצד שלישי אני רוצה לעשות כסף טוב לפני שאני חוזר לארץ כדי שאני אהיה בטוח שאני לא שוקע בשום מקום ובשום מצב, אבל מצד רביעי העבודה שלי - ובעיקר הבוסית היותר-מדי-משוגעת-סלאש-מורעלת-עבודה שלי ממאיסות עלי כל רצון להמשיך במצב הנוכחי.

את האמת אומר... נשבר לי קצת הזין מארצות הברית. ההערכה שאני מקבל כאדם בכלל וכאמן בפרט בנויה כולה על השפה שלי. על התקשורת שלי עם אנשים אחרים. ועם כל הכבוד לאנגלית הטובה מאד שאני דובר, קצת נמאס לי לתרגם את החלומות שלי. אני חוזר על זה שוב ושוב לאחרונה, אבל זה בעיקר בגלל שזה כל מה שאופף אותי כשאני לבד. השקט מעורר בי שדים שלעתים מכניסים אותי קצת להלם.

ופעם חשבתי שמגיע לי יותר. חשבתי שאני מיוחד. חייתי בסרט שבגלל שיש בי קצת יותר כשרון מאחרים אולי אני אקבל יותר מהחיים האלו. שבגלל שגורלי לא שפר עלי כשזה מגיע למשפחה ולחיים טובים, אולי הקארמה תאזן לי את זה בכיוונים אחרים. כיום אני די בטוח שטעיתי. אפילו יותר מזה; אף אחד לא לימד אותי איך ממשיכים הלאה. איך מסתדרים עם הדברים הרגילים האלו שבאים לבקר את כולם - אז מכל דבר קטן אני נסדק. ואמנם, אני אחד האנשים היותר חזקים שאני מכיר - אבל אני חזק בערך כמו אבני הכותל המערבי. גדול, חסון, ויציב - אבל מלא בסדקים ופגעי זמן.

אני לא רוצה להיות מי שהייתי. אולי רק קצת, בעצם. הייתי מוכשר פעם. הייתי יכול. היום אני צל של עצמי מאז. אני רוצה לזוז, לצאת... להשתנות, אבל אין לי כל כך את האפשרות. אני הולך מהחניון הביתה ברגל, ורואה את חבורות הצעירים שיוצאים ביחד. הבנות עם המכנסונים הלבנים והבנים עם האפטר שייב היוקרתי - ולא נעים לומר, אבל אני מייחל לבורות הזו. מצדי, אני פשוט תקוע בטעות של מישהו אחר, מאז שאבא רץ אחרי אמא בחזרה לישראל, וגרם לי לגדול במדינה הקלוקלת והאהובה כל כך שהרסה לי את השורשים.

רוצה חבר. או חברה. או מישהו שיקבל אותי בלי שאצטרך להרשים. לא בשביל זה הצטרפתי. אני רוצה להיות שלך, שתהיי לי בית. שניסע לטייל בהרים ובעין כרם ואפילו בקניון הכי נדוש ליד טדי. רק להיות איתך ולחבק את המתניים שלך, להריח את השיער שלך ולהיות לך הכל. כרגע, אני כמו פרי בלי שורש. כמו נוצה. עקור. זר. ומה נשאר לי? רק אני ועצמי והמזוודות המשובחות שלי שאפילו לא תצלחנה להכיל את הפסנתר החשמלי החדש. איאלץ לארוז אותו ולשלוח אותו כחבילה לכתובת הבלתי ידועה שלי בארץ ישראל, מערבה מכאן (כי העולם הוא כדור, והציטוט נורא מרגש אותי).

זה לחלוטין זה.

להסתובב, זה לא אומר להיות חופשי.

לכוד בכלוב הזה.

קובי

נ.ב. עוד שבוע יש לדניאל יום הולדת 20. אני תוהה מה לקנות לה במתנה. אם יש לכם הצעות, שלחו אותן אלי, ואני - בתמורה - אעריך את זה.