להתחיל מבראשית

אני מקנא באנשים שעושים דברים עם החיים שלהם. כאלו שהמשיכו את השירות הצבאי שלהם והכירו דרכו בדיוק את האנשים שהם היו צריכים להכיר כדי לעבוד גם באזרחות במקצועות בהם הם רוצים לעבוד. אותם אנשים שהסתכלו עלי בעין עקומה כשהייתי חייב להשתחרר בגלל חוסר הכסף וחוסר המוטיבציה שהיכו בי כמו קורנס. אנשים כאלו שמלאים בצביעות וחיוכים שלא צריכים להיות שם, אבל מגיעים רחוק הרבה יותר ממני למרות שאני לא נופל מהם בכשרון.

אני מקנא באנשים שנולדו במקום הנכון. אלו שגדלו אל תוך משפחה אוהבת ותומכת, או לפחות עשירה. משפחה כזו שלא חסמה או הכתה בהם מגיל צעיר. בני אדם שהתחנכו במסגרות הכי טובות, כי ההורים שלהם ידעו את החשיבות של זה. שקיבלו שיעורים פרטיים וגשר לשיניים ודברים שתרמו לעתיד שלהם. שיודעים מה זה לאהוב באמת, כי תמיד אהבו אותם. תמיד חיבקו אותם.

אני מקנא באנשים רגועים. כאלו שלא נחנקים מדמעות כל חצי שעה או שעה, בגלל עודף צרות או מחשבות או עצבות או דרמה מיותרת. אנשים שקמים בבוקר ויודעים שהם הולכים לעבוד כדי שיהיה להם כסף לאכול ולנסוע ולחיות, בלי לחשוב על כמה הזמן שלהם מבוזבז כשהם עובדים. בלי הצורך הזה לקום וללכת מכל מקום אחרי שלשה או ארבעה חודשים רק בגלל תחושת הקלאוסטרופוביה הבלתי נסבלת הזו.

אני מקנא באנשים מחייכים. אלו שיש להם מצב רוח תמיד. שיש להם אנרגיות בלי סוף ויכולים להזיז הרים רק כדי לגרום למשהו לקרות. אותם בני אדם שהיו עולים למכור על עגלה בקניון ופשוט ידעו שהם יכולים לעצור כל אחד ולמכור כל דבר ולסגור את הקופה כשיש בה שלשת אלפים דולר על שמם. כאלו שמסתדרים בכל מקום ועם כל אחד, כי הם שמחים כל הפאקינג זמן.

אני מקנא באנשים מוכשרים. כאלו שיודעים לכתוב ולהלחין ולצייר ולנגן ולפסל ולצלם ולעשות דברים מיוחדים. אני מקנא באנשים שעושים את הדברים האלו בצורה מקצועית ואני מקנא באנשים שזה המקצוע שלהם.

אני מקנא באבא שלי, שיכול לסובב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו בלי פירור של ייסורי מצפון. לשקר לי ולאחים שלי ולאחיות שלי ולעשות מאיתנו צחוק בשביל אני לא יודע בדיוק מה. על זה שהוא חי את חייו ועושה מה שבזין שלו למרות המשפחה המפורקת שלו.

אני מקנא בסבתא שלי ובמוסר העבודה שלה. באשה הזו שקמה בכל בוקר ברבע לחמש והולכת לכבס בגדים של מאות דיירי בית האבות בו היא עובדת, ואפילו לא מתלוננת על כך למרות שהיא כמעט בת שבעים שנים. האשה שעובדת בעבודות נוספות רק כדי שהיא תוכל לתת לנכדים שלה יותר, כשהיא עצמה מעולם לא קנתה שום דבר שהיא לא הייתה צריכה.

הפוסט הזה נורא תבוסתני, אבל אני מרגיש כאילו אני כמעט לא יכול יותר. המצוקה הכספית הזו בועטת בי שוב ושוב ושוב כאילו היא כתובה בגורל שלי, או משהו מדומיין אחר, ואני חושב על לסיים את הכל יותר מדי פעמים ביום. פשוט כבר אין לי כח לעצמי.

ואין לי שיר בלב, היום.

מצטער.

קובי