להתחיל מבראשית

נרשמתי ללימודים.

זאת אומרת, בחרתי תחום ובחרתי מכללה ושילמתי דמי הרשמה ונבחנתי. אבל כרגע אני לא עובד - למרות שחלק גדול מהימים שלי מתבזבזים על חיפוש עבודה - אז כרגע אני גם לא מתחיל ללמוד באוקטובר. אין לי שום דרך לממן את זה בלי שאעבוד בצורה סדירה. 

כך שאם מישהו שומע על משהו שאני יכול לעשות, או על בעלים / מנהלים של חברה שלא מעניין אותם השירות הצבאי שלי, אני יותר מאשמח לשמוע. מי שזקוק לקורות החיים שלי לשם כך, יותר ממוזמן לפנות אלי במייל: [email protected]

ההכנות להופעה החדשה שלי מתקדמות, לאט אבל בטוח. אני כנראה הולך לקרוא לה 'גרסת כיסוי', למרות שחלק (הארי?) מהשירים בה הולכים להיות מקוריים. זה בגלל שאני מרגיש שאני מבצע מחדש שירים שלי, כי האדם שכתב אותם כבר לא ממש קיים. זה נשמע קצת מוזר אבל אני חושב שיש מי שיבין אותי. כיום אני בקושי כותב, וגם כשאני כן זה לא יוצא טוב או מרשים כמו השירים שהייתי כותב לפני שנים מספר. בכל מקרה, מנגן איתי גיטריסט שהיה איתי בתיכון, קלידן שלמד בשכבה מתחתי וכיום מנגן בלהקה צבאית (ועוד מליון אחרות), ובסיסט ומתופף שלומדים עם אחותי הקטנה בכיתה - אבל מנגנים כמו חבר'ה בני 25. זה כיף לעבוד איתם וכיף לשמוע אותם מנגנים את השירים - אבל יותר מהכל זה כיף להתעסק במוזיקה שוב אחרי כל כך הרבה זמן שלא ביקרתי את האהובה הגדולה הזו. 

אתמול החילותי לצפות ב'לונדון פינת בן יהודה', המיני-סדרה שיצר ירון לונדון על השפה העברית ועל תהפוכותיה במאה וחמישים השנים האחרונות. מצחיקות אותי ההזדהות שאני חש, ונקודות המבט הדינוזאוריות שלי כלפי השפה הזו, שאני חושב שיהיה בטוח לומר כי אני מכיר אותה על בוריה. זה לא כל כך מתבטא בכתיבה היוצרת או היומיומית שלי, אך אוצר המילים והשפה שלי הינם יוצאי דופן - הן לגילי והן לגילו של אקדמאי ממוצע. אולי אני נשמע קצת יהיר, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. חוץ מזה, אין בכך שום דבר שמעמיד אותי באור טוב יותר. זו בסך הכל עובדה עלי, שאולי לא ידעתם. כך או כך, הסדרה הזו מציגה הרבה תופעות - בעיות, שהטרידו אותי מזה זמן רב ורק עכשיו הצלחתי לשים עליהן את האצבע. אין לי כל כך פתרון לזה חוץ מרפורמה במערכת החינוך הנוכחית שלנו (שבהחלט מועלת בתפקידה), אבל אני עדיין חושב שמשהו צריך להיעשות. שמישהו צריך לעשות.

רעיונות והארות יתקבלו בברכה.

הבחורה שבשבילה הקדמתי את החזרה שלי ארצה ואני כבר לא יחד. זה התחיל מדהים והמשיך נהדר וכשהגעתי זה הלך די טוב, אבל משם זה רק הלך והדרדר, אז אולי טוב שזה נגמר - אבל עדיין זה גורם לי לחוש קצת ריקנות, כי זה בדיוק הדבר שחששתי שיקרה וממנו בדיוק ניסיתי להמנע. מצד שני, את הנעשה אין להשיב ואולי דווקא בגלל שהקדמתי את החזרה שלי אני אצליח להתחיל ללמוד באוקטובר. אולי אני אכיר מישהי חדשה שסוף סוף תעשה לי קצת טוב במקום בחורות מדהימות ומשוגעות שתקפן יפוג לאחר זמן קצר כל כך. ימים יגידו, אני חושב. מה שכן - נראה לי שהפעם הזו היא הפעם האחרונה שאני נותן לאמוציות להכתיב לי מה לעשות. במבט לאחור אולי הרווחתי מהנטיה הזו המון, אבל גם הפסדתי די הרבה, ואני חושב שלאט לאט שכרי מתחיל לצאת בהפסדי. וזה, חברים, לא נעים במיוחד.

אנשים שלוקחים אותי כמובן מאליו מתסכלים אותי. מצד אחד, הם פונים אלי רק כשהם צריכים אותי - מה שמעצבן כי זה גורם לי להרגיש כמו עמותת סיוע, אבל מצד שני דווקא בזמנים האלו אני לא יכול לומר להם לא. מדובר באנשים שאני באמת אוהב ושאכפת לי מהם, שלעולם לא אסרב לעזור להם אם יהיה ביכולתי. לעתים אעזור אפילו אם אין. ובא לי לנער אותם קצת. להראות להם שאני אמנם תמיד כאן בשבילם - אבל אם הם לא מעריכים את זה, זה פוגע בי ומעייף אותי - אבל אני לא יודע איך.

היא, למשל - הורסת אותי.

סוף שבוע רגוע;

קובי