שהיה בנשיקה הראשונה שלנו חוזר אלי כל פעם ומדגדג לי בעפעפיים. איך שזזתי לכיוונך ונישקתי את הלחי ואת הקצה של העין שלך ואת הקצה של הפה היפה שלך. ואיך שזה לא היה מוזר בכלל, למרות החברות הארוכה שהייתה לנו לפני כן. הלילה המטורף שהגיע בעקבות הנשיקה הזו והחום האדיר הזה שלא הצלחתי לשחזר אחר כך עם אף אחת ובשום סיטואציה.
ועכשיו, יותר משנתיים אחרי שנפרדנו, אני לא מפסיק לחזור לשם. לא מפסיק להסתכל בערגה על התמונה שלך ולחשוב בבהלה על איך שאיבדתי אותך ככה. פתטי, ושבור, ועצוב מאד, אבל נמאס לי להתכחש לזה ולנסוע ולחזור ולנסוע ולחזור. החלומות שלי מדברים אלי. השירים שלי מדברים אלי. האנשים בחיי מדברים אלי ואני אפילו לא מקשיב, כי כל מה שממלא לי את האזניים זה הקול שלך כשאת שרה לי, וכל מה שממלא לי את העיניים אלו הכתמים האדומים שהיו נוצרים לך על העור בזמנים חשוכים ומתוקים בצבע כחול וסגול. וכל מה שממלא לי את הידיים הם השדיים היפים והמתניים הצרות שלך. אבל בפה... בפה את הכי חסרה. אם זה בטעם ואם זה באויר ואם זה בתזוזות שהיו משתקות לי את המוח ומפעילות לי את כל שאר הגוף.
כל הבחורות שבאו מאז, היו רק נסיונות. כל האהבות שנבטו מאז נבלו בערך באותה המהירות. נהר של אלכוהול יקר וימים שלמים שחציתי כדי לא לראות. כמו יען, טמנתי את הראש בחול ובכסף ובצלילים של פסנתר שאמרו לי הרבה פחות מאז שאת הלכת. והיו לי בחורות אחרות ולך היו בחורים אחרים ועכשיו את עם מישהו שגורם לעיניים הוירטואליות שלך להבריק מאושר ולמילים שלך להיות מתוקות כמעט כמו הטעם שלך שאהבתי כל כך. בהתחלה עבדתי על עצמי. אמרתי שעדיין אכפת לי ממך, מאד, אבל רק כאדם. ואני שמח שאת מאושרת. ואני שמח שאיתו את כבר לא מפחדת להגיד מה את רוצה ומה את חושבת. שהוא יכול לישון איתך, בבית של ההורים, כי את כבר ילדה גדולה... אבל עכשיו אני משתגע. עכשיו אני רק מחכה שכבר לא תהיי שלו, למרות שאני יודע שאלי כבר לא תחזרי.
איך את מסתכלת קבע,
ותמיד את אומרת מילים;
'פי שבעה, ולא פי שבע!'
כי ברור.
ואז, בפסנתר נוגע
כי הכל מסתכל בצלילים...
אבל לא מזדעזע
כשאסור.
(ואיך תמיד את מתפתלת, בשבילי - גם אם את לא רוצה להיות כבר; בגללי.)