ביום ראשון האחרון התחלתי ללמוד במסלול הBSP של מכללת BPM. מדובר במסלול להפקה מוסיקלית והנדסת סאונד בשילוב עם לימודי תעודה בינלאומית של התוכנה Cubase, המורשים על ידי חברת סטיינברג העולמית. למי מביניכם שמתעסק עם מוסיקה ברמה קצת יותר גבוהה מרמת התחביב אני מניח שזה אומר הרבה, אבל לאלו שלא אני יכול לומר שמבחינה טכנית, החסרון היחיד שיש במסלול הזה שהוא לא מוכר על ידי המל"ג הישראלי לצרכי תואר ראשון. מבחינתי זה די בסדר, כי אני גם ככה מתכנן ללמוד לתואר כלשהו באוניברסיטה העברית, בשלב זה או אחר של חיי. חוץ מזה, תואר הוא רק תואר. אני לא מתכנן לפצוח בקריירה שלא תעניין אותי אי פעם כך שהטיעון של 'בעלי תואר מקבלים יותר' לא כל כך פונה לשיקול הדעת שלי. מה שכן, אני ממש מקווה שאצליח למצוא את מקומי סוף סוף ולהשתלב כמו שצריך בלימודים הנוכחיים. מדובר בשנתיים שעם הזמן רק תהפוכנה ליותר ויותר אינטנסיביות, ואני ממש רוצה להיות מעולה, אם לא יותר.
במקביל, התחלתי לעבוד כטלמרקטר בחברת קוסמטיקה שפונה בעיקר לקהלי יעד בפלורידה, קליפורניה, אוסטרליה וניו זילנד. זה לא כיף ולא נחמד אבל זו משכורת. במקביל, אני מחפש גם עבודה כשליח על אופנוע / קטנוע מאחר ולפני שבוע עברתי סוף סוף טסט ברמה A1. אם יהיה לי מזל, אולי אפילו אצליח למצוא משרה שתהפוך להיות משרה קבועה וכך אוכל להתפטר מחברת הקוסמטיקה בלי יותר מדי חוסרי שינה (העבודה היא במשמרות לילה, מן הסתם, בהתחשב בהפרשי השעות בינינו למקומות הנ"ל).
לרגל פתיחת שנת הלימודים, סבתא קנתה לי את המחשב הזה, שהיה החלום שלי מזה הרבה זמן + קיובייס 6.5 ולוג'יק 9, ומקלדת שליטה קטנה שעוזרת לי מאד. חלק מכם מודעים לזה אבל לטובת אלו שלא אני אספר לכם שאני וההורים שלי לא ממש בקשר, ואני חושב שלולא הסבתא המדהימה שלי הייתי היום זרוק ברחוב בלי אוכל ובלי חיים, במקרה הטוב. היא לקחה אותי אליה הביתה כשברחתי מהבית של אבא ויותר מאוחר לקחה גם את האחיות והאחים הקטנים שלי. כאילו היא לא בת שבעים ועובדת במשרה מלאה, היא השקיעה בנו מעל ומעבר יכולותיה. אני יודע שזה בטח נראה לכם מוזר, ואולי זה לא הרבה, אבל הבלוג הזה שהוא חלק די חשוב בחיי צריך להחזיק איזה אזכור שלה לטובה. לדעתי, לפחות.
אתמול בערב, לפני שהתחלתי את המשמרת, הלכתי לשתות בירה עם המדהימה הזו. רק אחרי שיצאתי לכיוון העבודה קלטתי פתאום כמה דביל הייתי שלא עשיתי את זה קודם. מצחיק אותי שלפעמים אנחנו מפחדים לנסות דברים מסויימים ואחרי שהם קורים בספונטניות אנחנו לא יכולים להבין למה או ממה בעצם חששנו. ככה או ככה, נהניתי מאד ואני מקווה שזה יקרה שוב, בקרוב.
יש טעם לפגם בכך שאני גר כרגע אצל סבתא שלי. אמנם, אני מחפש דירה או חדר בתל אביב או במקום ממנו יש גישה אליה, אבל בינתיים אני תקוע על מזרן בסלון שלה כמו איזה הומלס וזה מתסכל אותי ברמות. חוץ מזה, סבתא גרה באותו הרחוב בה גרה המיתולוגית וזה לא עוזר לי במיוחד כשגם ככה אני לא מסוגל להוציא אותה מהראש לאורך כל התקופה האחרונה. הגעגוע הזה מכרסם בי ולא נותן לי לעשות כלום. אם יש למישהו עצות שעשויות להועיל - גם בעניין הדירה וגם בעניין האקסית - יותר מאשמח לשמוע.
18000 טיסות בוטלו מניו יורק אליה בגלל סנדי. לפחות ששים אנשים מתו והנזק הכספי שנגרם לעיר ולתושביה כמעט בלתי נתפס. אני לא חושב שיש לי משהו לומר בעניין הסופה הזו שעוד לא נאמר, אבל אני באמת חייב להגיד שכואב לי. לקרא את הכתבות ולראות את התמונות ולשמוע את ההצהרות... לא יודע. זה בטח ישמע מוזר וקצת קלולסי אבל אני קצת מצטער שלא הייתי שם גם בזמן הסופה. אני מרגיש כאילו ניצלתי את עיר הולדתי רק כשהיא עשתה לי טוב ואז כשאנשים שם סבלו ואיבדו רכוש וקרובים אני ישבתי כאן תחת גפני ותחת תאנתי והמשכתי כרגיל. אשמת ניצולים, אני חושב שקוראים לזה. זה בטח קצת מגוחך - אבל ככה אני מרגיש.
קצת אפוף במחשבות. העיניים מצועפות והפה ריק והלב כבד והזין קשה כמו ידית של דלת והרגליים כואבות והראש מסתובב כאילו אין לי אויר. מה נעשה?
*******
נראה לי שאשאיר אתכם עם סופיאן סטיבנס - הבחור שפשוט יודע את העבודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: