להתחיל מבראשית

חשוב לי להבהיר את זה לפני מה שאני הולך לכתוב, מכיוון שהארץ הזו באמת נהדרת. נופים פנטסטיים ואדמה מקסימה שמניבה לנו אוכל ושתיה מעולים. ארץ עם אקלים נוח באופן יחסי ועם (מסתבר) משאבים טבעיים שעשויים לפטור אותנו מרוב השימוש שלנו בדלקים מזהמים. מה שכן, המדינה שהקמנו בה הולכת מדחי אל דחי. ולמרות שלדעתי יש עוד תקווה לאחריתה, אני חושב שהשינוי מוכרח להגיע מבפנים. להווצר מהשכבות העממיות ומהאינדיבידואלים הבאמת איכותיים שבהן, אותם קשה למצוא, ושרובם עוברים לחו"ל - באחוזים שמאמירים, לצערי, משנה לשנה.

נולדתי בארה"ב, אבל את רוב חיי הבוגרים ביליתי כאן, במדינת היהודים. מדינת ישראל, שמלאה עד אפס מקום בקונפליקטים ושאלות מוסריות עם עשרות תשובות לא נכונות. מדינה שיש בה רוב יהודי, אבל אף אחד לא יודע לכמה זמן זה יחזיק. מדינה שרוב תושביה דוברים את אחת השפות העתיקות בעולם אבל אין להם מושג כמה זה חשוב ומיוחד. מדינה שרוצה להיות יהודית, אבל דמוקרטית. מפותחת, אבל שמרנית. כל אזרחיה, אלא אם כן אתה לא יהודי.

מערכת החינוך, הפנים הראשונות של המדינה בהן נתקלים האזרחים, קלוקלת. גם לפי סטנדרטים מקומיים, אבל בעיקר לפי סטנדרטים עולמיים. מקום מי יודע כמה כמעט בכל בחינה בינ"ל אפשרית. משרד החינוך שואף לאחוזים גבוהים של זכאים לבגרות, אבל במקום לחנך וללמד את התלמידים את מה שנדרש מהם, הוא מוריד את רמת הבחינות משנה לשנה. במקום שהתלמידים ילמדו איך לחשוב, הם לומדים מאסות של חומר שלא יבוא לידי שימוש בחיים האמיתיים. דורשים מהם לזכור בעל פה ערימות של הכתבות אותן המורה נותן ואז להקיא ביום הבחינה את מה שלמדו. שלא לדבר על חינוך, בזה המערכת כמעט ולא נוגעת. שעה אחת בשבוע ברוב התיכונים שאני מכיר - כשבחטיבות וביסודיים זה כמעט ולא קיים. במקום לישר קו עם מערכות חינוך ברחבי העולם המודרני בהן התלמידים נדרשים לכתוב מאמרים כבר מכיתה ח' או ט' ולהביא דו"ח ספר בכל חודש או חודשיים, ברוב חטיבות ביניים התלמידים יושבים ומגרדים את הביצים והשחלות. כשהם מגיעים לתיכון, הם מגיעים ומתלוננים שאין להם מושג איך לכתוב או לקרוא. משרד החינוך רוצה שהתלמידים והוריהם יעריכו את המורים ויתנו בהם אמון, אבל המשרד עצמו אינו מעריך אותם. עם צבא קקיוני של מפקחים שמראה כי המשרד לא סומך על המורים בעליל ומשכורת שאף אדם שפוי לא יבחר לקבל אם תהיה לו אופציה אחרת, כי פשוט אין אפשרות להחזיק באמצעותה בית בישראל, אין פלא שרמת המורים יורדת גם היא משנה לשנה. המחזורים חוזרים על עצמם, וכך התלמידים של אתמול הם ההורים של היום - מעבירים את מה שהם קיבלו ממערכת החינוך אל ילדיהם. ספויילר: אצל רובם זה לא ייגמר יפה. שתים עשרה שנה כאלו, ואז האזרח מגיע למערכת הצבאית.

צה"ל, צבא ההגנה לישראל שנוסד כדי לשמור על הגבולות שהשגנו בכוח הזרוע. המקום בו המדינה שאנו חיים בה מנסה לשטוף לנו את המוח ולגרום לצד הגזעני, האלים והמכוער שבכל אדם ואדם מאיתנו להרים את הראש. מעבר להתנהלות הלוגיסטית המבישה שלו, שמותירה חיילים רבים פצועים גם מבית וגם מחוץ, גם נפשית וגם פיזית, גם ההתנהלות הערכית שלו לוקה בחסר אדיר. כולם חייבים להתגייס. כולם חייבים להחזיק רובה, כלי נשק והרג, ולירות לעבר מטרות - למקרה בו יימאס לאנשים להם לקחנו את הבית באלימות מהמצב והם יחליטו לצאת נגדנו במלחמת חורמה. שנתיים לבנות, שלש שנים לבנים, כשחמישה עשר אחוז מהמתגייסים בכל שנה לא נחוצים בצה"ל והיו מועילים יותר במד"א, במשטרה, במכבי האש, בבתי החולים או בכל מקום אחר בו כוח אדם נצרך. הרעיון של שירות לכולם הוא נפלא ומבחינה ערכית הוא תורם מאד גם למדינה וגם למשרתים, אבל החובה לשרת בגוף ההרסני והמתועב הזה הינה מיותרת יותר מכפי שאוכל לתאר במילים - ואני באמת טוב עם מילים. אנשים יוצאים אגרסיביים יותר, קהים יותר, והרוב המוחלט שלהם לומד במשך תקופה של עשרים וארבעה חודשים, שלשים ושישה חודשים ואף יותר מכך - שלחשוב זה מיותר ולעתים אפילו רע, כי תמיד יהיה מי שיאמר לך מה לעשות. אפילו בקורסי הקצינים המודרניים אתה קודם כל חייל ורק אחר כך מפקד. לאחר תהליך היטפשות כזה, בו אדם מאבד את כספו, אישיותו וכבודו העצמי - לרוב אפילו מבלי לדעת על כך, הוא מגיע לצומת דרכים בו יפנה או למערכת ההשכלה הגבוהה או לטיול הגדול.

הסטודנטים הישראלים מיוחדים. רובם מגיעים למערכת לאחר השירות הצבאי וחלקם הגדול ממתין בין השירות ללימודים - אם בעבודה ואם בטיול. המצב הזה יוצר פערי אישיות די גדולים בין הסטודנטים - מה שמקסים ונהדר בגלל הגיוון שנובע מכך. הבעיה מתחילה כשהסטודנטים נדרשים לשלם. בכל מדינות האיחוד האירופי, וגם בארה"ב וקנדה, ההשכלה הגבוהה - לפחות עד התואר הראשון, היא בחינם. אמנם, המסים אותם משלמים האזרחים גבוהים בגלל זה במעט, אבל המסים במדינת ישראל גבוהים בלאו הכי. בישראל, לעומת המדינות הנ"ל - האזרח הממוצע צריך למשכן את ביתו, או לחילופין לקחת הלוואה מפלצתית, בשביל השכלה ראויה לשמה. בשל הבעיות במערכת החינוך הישראלית, ציוני הבגרות לא משקפים דבר - אז אנשים צריכים לעבור את הבחינה הפסיכומטרית, שראה זה פלא - גם היא אינה משקפת דבר. מי שלא יכול או לא רוצה או פשוט לא חזק בשלשת התחומים בהם עוסקת הבחינה, לא יכול לעבור בחינה אחרת. הוא יהיה חייב ללכת למכללה, בה שכר הלימוד עשוי להגיע לפי חמישה משכר הלימוד האוניברסיטאי. כך או כך, הסטודנט צריך גם לעבוד תוך כדי לימודיו - אם אפשר, אפילו בשני מקומות - כדי שיוכל לממן לעצמו אוכל, שתיה, מגורים, בילויים ונופש, תרבות וכו'. ארבע או חמש שנים כאלו, וחסרון הכיס שנוצר הוא היסטרי. מה גם שהלימודים גם הם לא מתרחשים על הצד היותר טוב, מפאת פיזור תשומת הלב בין הלימודים, העבודה והכעס כלפי המערכת. בשלב זה, המרמור באלו ששוים יותר ויודעים שהם שוים יותר - מגדיש את הסאה. לקראת שנת הלימודים האחרונה הם כבר מתכננים את הגירתם לארה"ב או אירופה לצורך לימודים לתואר שני, או משרה שתתן להם את התמורה ההגיונית ללימודיהם הקשים והשקעתם הרבה. מי שנשאר בארץ הם לרוב הממוצעים ומטה. עורכי הדין, הרופאים, המתכנתים, האדריכלים והמהנדסים הפחות טובים. אנשי מקצוע שגורמים לתחומים השונים להיראות כמו בדיחה בהשוואה לתחומים מקבילים בארצות אחרות. 

מכאן, הדברים רק מדרדרים. גם אם אנחנו מדברים על אותם אנשים שכן שירתו וכן רכשו השכלה גבוהה, הדרך היא הרבה יותר ארוכה וקשה מבכל מקום אחר. אבל הרבה אזרחים מתייאשים הרבה לפני. הם לא מקבלים השכלה ראויה, כי זה מעבר להשגתם. לא מקבלים כלים להתמודדות עם קונפליקטים, אז הם מגיבים באלימות. אין להם מושג מה המושג 'תרבות דיון' אומר, מה שגורם לחוסר נימוס. לא יודעים ולא מסוגלים להפעיל מחשבה ומחקר עצמאיים, אז הם נשארים בורים. והבורות הזו לא נשארת אצלם. היא מועברת, בדיוק כמו צבע העיניים ונטיית ההשמנה שלהם, אל יוצאי חלציהם. דור אחרי דור אחרי דור שהולך ומאבד את הצפון. ילדים שחיים בסרט מזויין בגלל ההורים הטיפשים והבורים שלהם. ואותם אנשים גם הולכים לפוליטיקה. מנסים להשפיע. אם זה ועד בית או שכונה, עירייה או מושב הכנסת, זה לא באמת משנה. הם הולכים לפוליטיקה כדי לקדם אינטרסים אישיים שלהם. לא כדי לעזור לציבור הבוחרים בהם, אלא כדי להשיג לילדים שלהם אוכל. כדי להיות מסוגלים לשלם את המסים ואת שכרי הלימוד ועוד כהנה וכהנה הוצאות על מוצרים שבארצות אחרות נחשבים ליסודיים. בגלל אותם אנשים אין לנו תחבורה ציבורית נורמלית. בגלל אותם אנשים אין לנו תקציבי רווחה בשביל אלו שלא מתאימים לקריטריונים. בגלל אותם אנשים יושבים בכנסת עבריינים מורשעים ובגלל אותם אנשים הממסד שלנו נראה איך שהוא נראה.

קצת איבדתי את הפואנטה שלי כי הפוסט הזה נכתב עם המון כעס. אני אוכל את עצמי על מה שקורה כאן ואין לי שום דבר לעשות חוץ מלכתוב על זה. מפחיד אותי לחשוב מה יהיה כאן לאחר הבחירות. איך ביבי של הקדנציה הבאה יתנהג. מכעיס אותי לדבר עם אנשים בוגרים שלא דוברים את שפת אמם, ומפחיד אותי שעוד מעט כל אלו שכן יודעים, ימותו. מכעיס אותי שאשה שנחשבת משוררת, עיתונאית וסופרת בארצנו כותבת בעמוד הפייסבוק שלה "הצטה מאוחרת" במקום הצתה מאוחרת, כאילו שזו טעות לגיטימית בכלל. מפחיד אותי שהאחים הקטנים והאחיות הכבר-לא-כל-כך קטנות שלי לא מוכנים בכלל להסתכל על ספרים, בטח שלא לקרוא אותם. מפחיד אותי ומכעיס אותי שאני צריך לעלות על כלי רכב דו גלגלי כדי שאהיה נייד רק בגלל שאין שום סיכוי בעולם שמשכורת מינימום תאפשר לי להחזיק רכב ולשלם על הדלק והביטוחים שלו בכוחות עצמי. מכעיס אותי שמלוות הסעות אתיופית חוטפת אגרוף לפנים רק בגלל שהיא לא הסכימה להעלות להסעה ילד מופרע שהושעה מבית הספר. מכעיס אותי שבקבוק של ג'נטלמן ג'ק שעולה בניו יורק שלשים ושלשה דולר עולה כאן ארבע מאות וחמישים שקלים. מפחיד אותי שכדי להתקבל לאוניברסיטה הגיונית בארה"ב אני צריך לכתוב ערימה של חיבורים באנגלית - ומכעיס אותי מאד שזה מפחיד אפילו אותי רק כי מי שהיה צריך להכין אותי לזה לא עשה את זה.

 

אם מישהו קורא את זה וחושב שאני צודק, אם מישהי קוראת את זה ולדעתה אני כותב דברים הגיוניים… אני מתחנן אליכם; בואו נעשה שינוי. אני לא יודע אם נהיה פה מחר, אבל אם כן, אנחנו הדור של העתיד - שכבר הופך להווה ממש בימים אלו. אנחנו אלו שצריכים לגרום לדברים לקרות. תפיצו את הפוסט הזה. תמליצו עליו. שאנשים יקראו אותו ויפתחו את הראש. שיקשיבו לסביבה שלהם. תחנכו את הילדים ואת הסביבה שלכם לקבל את השונה מהם. תחנכו אותם לומר אמת. תחנכו אותם לאהוב. תחנכו אותם לקרוא ולא לפחד מלדעת. תחנכו אותם לדבר נכון ולדבר בנחת. תחנכו אותם להקשיב. תחנכו אותם לשלום. גם אם אתם חושבים שחלקם לא ישמעו או לא יקשיבו, תעשו מה שאתם יכולים. גם אם תשפיעו על אחד מתוך מאה או מתוך אלף, כבר תעשו טוב. כדי שאלו יבואו אחרינו יוכלו לחיות פה ברווח. בשלום. באהבה ובשכל טוב. כדי שהם יוכלו לומר בלב שלם שהם גאים. שהם יודעים שלא רק הארץ שלהם נהדרת, אלא גם המדינה.

*************

*************

עוד נגיע?

קובי