להתחיל מבראשית

צפיתי עכשיו בפרק הראשון של סדרת התחקירים "פנים אמיתיות", המבוצעת על ידי אמנון לוי. הפעם הוא בחר להתמקד בקהילה חרדית קיצונית בשם 'לב טהור' הממוקמת בקנדה, ומתאפיינת בהרבה מאד תסמינים המשותפים גם לנטורי קרתא ולטאליבן על סוגיו השונים. אם זה עונשים פיזיים ונפשיים, התעללויות, מידור, נישואי ילדים, הפרדה ומשילה ועוד סיפורים פסיכיים כאלו ואחרים, מדובר באמצעים שאמנם קיצוניים יותר מאשר אמצעים בני ברקים טיפוסיים, אבל הם עדיין זרקו אותי אחורה.

לא הרבה מכם יודעים (מאחר והבלוג הזה הוא השני במספר - הראשון נקרא 'בין שחור ללבן' ועסק בנושא די באינטנסיביות) אבל אני חרדי לשעבר. נולדתי לאב ואם שחזרו בתשובה לפני שנולדתי וגדלתי באיזור יהודי חרדי מובהק בברוקלין. את ילדותי אמנם ביליתי חצי בניו יורק וחצי באזור - ישראל, שם יצא לי לבוא במגע עם משפחתה של אמא, שהיא חילונית כמעט לגמרי, אבל באופן כללי הייתי ילד חרדי, והייתי אפילו די טוב בזה. 'עילוי', בלשון המורים והר"מים, חזן ובעל קורא בבית הכנסת מהיום שזה התאפשר... ממש ילד טוב מאה שערים. ההורים שלי מזרחיים, אמנם, אבל מינקות למדתי במוסדות חינוך אשכנזים ליטאיים בלבד, כמו כל הש"סניקים מלאי השנאה העצמית. גאים במוצאם המזרחי אבל את הילדים שולחים למוסדות של יהדות התורה ואת הבגדים קונים ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, המתאפיין בחנויות ליטאיות וחסידיות עם קו אופנתי מובהק של אירופה בשלהי המאה השמונה עשרה. כך גם קרה שמרוקאי / תוניסאי / חלבי / עיראקי שכמותי מבין אידיש על בוריה ויכול לקרוא בתורה, לעבור לפני התיבה ואפילו לשיר שירים של אברהם פריד בהגיה אשכנזית מושלמת. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

כשעלינו לארץ התחלתי ללמוד בגן של יהדות התורה, שנמצא בבית הספר 'יסודי התורה' אשר בצפון תל אביב. המשכתי בבית הספר הזה עד כתה א', אז ההורים שלי החליטו לעבור לרחובות. ברחובות למדתי בבית ספר בשם "הרא"מ" - חרדי גם הוא וחלק ממערך החינוך של אגודת ישראל לשעבר, שם הקפיצו אותי מכתה א' לכתה ב', מכיון שידעתי לקרוא ולכתוב כבר מגיל שנתיים וחצי. שלש שנים אחר כך עברתי בחזרה ליסודי התורה, מאחר ולאמא שלי נולדו התאומים - מה שהוביל למעבר של כולנו בחזרה לאזור, קרוב לאמא שלה - סבתא שלי. לאורך כל הזמן הזה, מכות והצלפות חגורה היו לחם חוקי. אם מאבא ואם מהמורה בבית הספר, זה לא משנה. מספיק היה לדבר באמצע התפילה (מה שנראה די לגיטימי לילד בן שש), או לא להתעורר לתפילת שחרית של שבת, וההצלפה הייתה מגיעה עוד לפני שהייתי מצליח להמציא תירוץ. מעבר לזה, גם טרחו לספר לי באיזה גיהנום בדיוק אני אמור להשרף. כרת, כף הקלע, שכבה של צואה רותחת או של זרע רותח לאורך נצח. נשמע לא רע, נכון? גם אני חושב. 

לאחר שסיימתי את חוק לימודי בבית הספר היסודי, שנה אחת מוקדם מהצפוי (הקפיצו אותי כתה כשהייתי בכתה א' מאחר וידעתי לקרוא ולכתוב כבר מגיל שנתיים וחצי), התחלתי ללמוד בישיבה למצויינים בבני ברק - 'בית שמעיה' שמה. ישיבה שהרבה נאמר עליה, אבל הרבה יותר לא נאמר. אני לא ארחיב יותר מדי. רק אספר שבאיזשהו שלב, מתישהו אחרי שסיימתי בכוחות עצמי את מסכת כתובות בעיון - מה שלא אמור לקרות לילד בן שלש עשרה שאמור גם ללמוד תוך כדי כך במשרה מלאה שתי מסכתות - החלטתי שזה פשוט לא עושה לי את זה. אהבתי ללמוד. הייתי טוב בזה. מעולה, אפילו. אבל לא הרגשתי כלום. לא אמונה, לא אהבה לאלהים, לא תשוקה להתפלל או ללמוד מוסר... שום דבר. הגעתי למסקנה שאני דתי רק בגלל שגדלתי לתוך זה. בגלל שאבא שלי כזה והחברים שלי כאלו והמסגרת בה אני נמצא היא כזו. לאט לאט התחלתי לזלזל בדברים שאהבתי לדייק בהם בעבר - רק בגלל שאני כל כך פרפקציוניסט. לא לכוון כל כך בתפילת שמונה עשרה, להניח רק תפילין של רש"י, וכיוצא באלו. בשלב מסויים החלטתי שאני רוצה לעזוב את הישיבה, למרות שבאותו הזמן המשכתי לשעוט במהירות מסחררת לכיוון סיום ש"ס בבקיאות - דבר שמכניס אותי לקצת הלם עד עצם היום הזה. הודעתי לאבא שלי שאני עוזב (באותה התקופה גרתי בבית שהוא שכר בבני ברק יחד עם התאומות והתאומים, מאחר ואמא בגדה בו ובית הדין הרבני החליט שבגלל זה לא מגיעה לה משמורת על אף לא אחד מאיתנו) ושאני רוצה שהוא ירשום אותי לבית ספר נורמלי. הוא, כמובן, לא הסכים.

שנה וחצי ישבתי בבית. לא עשיתי כלום עם עצמי, חוץ מלנגן ולהופיע בחתונות של חרדים. כשהלכתי ברחוב, ירקו אחרי ומלמלו דברים כמו 'פושע ישראל' או 'תועייבה' (תועבה). כשהגעתי הביתה, אבא צעק עלי שאני אפס ושאני לא שווה כלום. כשניסיתי למצוא נחמה באהבה והתחלתי לצאת עם מישהי ממשפחה חרדית, זה נגמר לאחר חודש בגלל מעקב של משמרות הצניעות אחרינו. הם תקפו אותי פיזית והשאירו אותי לדמם ליד הפתח של הבית שלי. מן הסתם, שום דבר מהדברים האלו לא בדיוק עודד אותי לשמור על הדתיות שלי - כך שמרגע לרגע הפסקתי לשמור מצוות, התחלתי להתלבש אחרת ובאיזשהו שלב החלטתי שאני לא יכול יותר לסבול את זה. ארזתי את הדברים בשקיות ניילון, תפסתי אוטובוס ועברתי לגור אצל סבתא, באזור. אמנם, גם אז אבא שלי המשיך למנוע ממני ללכת לתיכון רגיל (המשמורת והאחריות עלי הייתה עדיין אצלו), אבל לפחות חייתי בסביבה קצת יותר שפויה. משם, במאבק משפטי מתמשך, הצלחתי - יחד עם סבתא - להגיע ולהתקבל לתיכון קרית שרת בחולון, שם הסתבר לי שמצאתי את מקומי - והשאר, היסטוריה. 

כשראיתי את הכתבה של אמנון לוי הערב, חזרתי אחורה. הדמעות הציפו את העיניים שלי כשהתלבושות החרדיות מילאו את המסך והאידיש נפלה על האוזניים. אחותי שרה שישבה איתי, לא כל כך הבינה למה זה משפיע עלי כל כך. לא יכולתי להסביר לה. לא יכולתי לדבר, למען האמת. רק ישבתי ושתקתי ונתתי לעצמי להיחנק מזכרונות. פתאום הרגשתי את ההצלפות של אבזם החגורה על העור. את הסרגל של המלמד על קצות האצבעות. פתאום שמעתי את אבא שלי צורח עלי באמצע שולחן השבת כשאני שוקע בכסא, מנסה להיעלם. נזכרתי בעצב ובנסיון לשקע אותו באוכל. שקלתי מאה ועשרה קילו כשהייתי בן 13, והיד הייתה עוד נטויה - אם כי אני די בטוח שזה היה בגלל צורת הגוף שלי עליה נשענה אותה היד. 

בין מה שעברתי לבין הכת הנ"ל אמנם יש פער עצום. מרחק פיזי ומנטאלי שהלוואי ולא יגושר לעולם - אבל אתם צריכים להבין שרוב החרדים במדינה שלנו הם בבחינת 'תינוקות שנשבו'. אנשים שגדלו לתוך סביבה שרעה להם. אף אחד לא מלמד אותם שיש עולם בחוץ. אף אחד לא מלמד אותם אנגלית, מתמטיקה, או כל מקצוע אחר שעשוי לפתות אותם לצאת לשוק העבודה, חס וחלילה. האמונה היא זו שמגדרת אותם בתוך המגזר, אבל הפחד הוא זה שגורם להם לרצות להשאר. אנחנו שוכחים את זה לפעמים כשאנחנו מתלהמים כלפיהם באמצעי התקשורת ובמפגשים חברתיים, אבל חייבים לזכור את זה. חייבים לרצות לעזור אליהם. הדמים שאיבדנו לטובתם בגלל מיסים אולי גדולים, אבל דמיהם זועקים אלינו מבני ברק, אופקים, רמת בית שמש, מאה שערים, קרית ספר, בית"ר עילית ועוד עשרות מקומות בארץ בהם רובם כלואים מבלי לדעת, אפילו. אני כל הזמן אומר לאנשים להיות חופשיים, אבל במקביל - חשוב לי לבקש מכם: תנסו להוציא גם אחרים לחופש. שלחו לחמכם על פני המים, וברבות הימים תמצאוהו. 

(מחכים שמישהו יסביר.)

מתוך כאב, רואים סדקים של אור.

רצים רצים;

קובי