להתחיל מבראשית

כשהייתי בן ארבע - חמש, בערך, אחיה של סבתי מאד אהב לשחק איתי. הייתי סך הכל הנכד השני שלה והוא התרגש מזה. כשהייתי מגיע אליו הביתה, לראות את הסוסים, הכלב, ואת ג׳ינג׳ר החתול, הוא היה ׳מחייב׳ אותי בנשיקות וחיבוקים לפי ביקור. אני, כילד עם חשיבה של רווק פולני בשנות הארבעים, לא הייתי מעריץ גדול של מגע, אבל את הדוד לא היה לי נעים כל כך לאכזב. כפשרה, המצאתי סיפור; ׳חוב הנשיקות והחיבוקים יוסדר ברגע שמשאית הנשיקות והחיבוקים שהזמנתי עבורך תגיע!׳, הייתי אומר לו, והולך ללטף את הכלב. 

בשלב מסויים הדוד התחיל לזרום עם הסיפור, ולאחר כמה ביקורים שלי אצלו הוא החל להעביר ביקורת על חברת המשלוחים מולה אני עובד; ׳הבטחת לי משאית, קוביצה! מה קורה עם המשאית?׳ הוא דרש במפגיע. אני, כתשובה, טענתי שהמשאית התהפכה בצומת חולון (אז, הצומת היחיד שהכרתי), וכל תכולתה התפזרה על הכביש, נרמסת על ידי העוברים והשבים (פרויד - לטיפולך). מכאן ואילך, בכל פעם שהייתי מגיע הייתי מוסר לו עדכון שוטף על תהליך איסוף הנשיקות והחיבוקים והוא, בתורו, היה מתמוגג. 

לפני בערך עשר דקות נכנס אותו הדוד בדלת ביתה של סבתא, בו התגוררתי במשך חציה האחרון של השנה, ושאל איפה אחותו - סבתי. מסתבר שהוא רצה להציג בפניה את כלתו החדשה, פיליפינית או קמבודית העושה רושם די מפוקפק של משלוח דואר בתמחור מופרז. הוא הסתובב גאה, מדבר אנגלית שבורה כדי שהגברת תבין (את שמה לא הצלחתי לתפוס. אולי כי הוא אפילו לא זרק אותו), ונראה כמו מי שהצליח לפצח את הנוסחה. ״עושה רושם שחברת המשלוחים מולה אתה עובד, דוד, עושה את המוטל עליה״, רציתי לומר לו, חצי בסרקסטיות וחצי במרירות. אולי אפילו לשאול אותו אם הם עוסקים גם בנשיקות וחיבוקים ולא רק בכלות שלמות, כי כרגע אני ממש זקוק למשלוח. 

אבל שתקתי.

*******

שיר חורפי שכזה. קיטש ודבש מתערבבים, אבל כל עוד זה בתוך התה - זה בסדר.

הכל אפשרי - אם מספיק מנסים.

קובי