להתחיל מבראשית

אז השעות הופכות לימים ולשבוע, ופתאום אני מתחיל לדאוג יותר ויותר. לחשוב שאולי זה לא ייגמר כל כך מהר כמו שחשבנו. לתהות אם זה בכלל הדבר הנכון לעשות ועם מי מדברים על זה. לשאול למה בשנת 2012 (וזה רק לספירת הנוצרים) אנחנו עדיין מתעסקים בקקי כמו לאום ודת ולאומיות וכל הזין הזה. למה אין ממשלה עולמית אחת לכפר הגלובלי הקטן שנקרא 'ארץ' שתדאג למגר את כל האלימות המטונפת הזו ואת השנאה חסרת הפשר. באיזה עניין אנחנו נלחמים בכלל, ולמה החמאסניקים האלו צריכים להיות בורים כל כך ואגרסיביים כל כך כדי להפציץ אותנו בטילים רק בגלל שאנחנו יהודים. רק כי אנחנו יושבים על אדמה מסויימת שאולי הייתה ואולי לא הייתה שלהם. מה יש לממשלה האידיוטית שלנו שלא מוכנה לתת להם להיות כאן. להכנס לארץ הזו כשוים בין שוים ולעבוד איתנו וללמוד איתנו ולשרת איתנו בצבא. חוץ מזה, מדהים אותי כמה אנשים בארץ הזו בורים. כל פעם מחדש, כשהפייסבוק מוצף בסטטוסים על זה שצריך למחוק אותם ולשחוט אותם ועוד כל מיני כאלו, אני עומד בהלם מוחלט ובוהה בפיד, מתוסכל.

עוד לא סיפרתי לכם, אבל עברתי לגור ברמת גן, על גבול תל אביב. גל חיפש ומצא לנו דירה מדהימה ממש מאחורי 'שנקר', מול בורסת היהלומים. אני יושב כאן וחושב על זה שאתמול היו שתי אזעקות ויום לפני כן הייתה אחת ופתאום העיר הזו צוחקת על כל מי שעייף. כל מי שחשב שכאן הכל בטוח. גם בירושלים וגם ברמה"ש נשמעו אזעקות, ולפתע כולנו נמצאים בזה יחד. פתאום אנחנו מגלים שבבניין שלנו המרחב המוגן היחיד הוא חדר המדרגות והחניון התת קרקעי, אליו אין לנו מספיק זמן להגיע מאחר ואנחנו גרים בפנטהאוז (קומה שמינית), ואתמול כששכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז כשהאזעקה פילחה את האויר שאני נושם קיויתי נורא שזו האחרונה שאני שומע בחיי. כשהראשונה נשמעה הייתי על הקטנוע, באמצע משלוח לרחוב בן גוריון התל אביבי. מרוב לחץ פשוט נסעתי יותר מהר. עצרתי רק אחרי שהיא תמה וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה את זה. לא בשבילי ולא בשביל הילדים שאולי יהיו לי. 

במוצאי שבת התהפכתי עם הקטנוע באמצע העבודה. כשהייתי על פינת אבן גבירול ורחוב קפלן, ג'וק אקראי ואקזוטי בעליל החליט שהיד השמאלית שלי נראית לו כמו אחלה מקום לנחות עליו. לא נבהלתי במיוחד, אבל כשניסיתי להעיף אותו והשקעתי בזה קצת יותר מדי תשומת לב, לא כל כך ראיתי את הכביש. מפה לשם, התנגשתי בשטח ההפרדה הבנוי שמשמאלי במהירות של משהו כמו ארבעים קמ"ש. התגלגלתי קצת ביחד עם הקטנוע וכשעצרתי הוא נחת לי על כף הרגל הימנית. נעים זה בטח לא היה אבל לפחות לא שברתי כלום. לקחו אותי למיון אחר כבוד והתברר שאני לא מסוגל להזיז את הכתף השמאלית או לדרוך על כף הרגל. מצחיק אותי שהתאונה הראשונה שלי עם הקטנוע (שהיה ברור שהיא תגיע מתישהו. הסטטיסטיקה לא משקרת) קרתה לחלוטין באשמתי ובגלל טמטום וחוסר זהירות מוחלט. לפחות למדתי מזה להבא. חוץ מזה, הצלחתי להתקלח כשחצי מהגוף לא מתפקד, כך שרכשתי גם מיומנות חדשה לחיים. אולי כשאהיה בן שבעים לא אזדקק לפיליפינית בזכות זה. 

היא רחוקה ממני. יושבת בחדר הקטן בדרום הארץ ובורחת כל פעם למרחב המוגן, במקום אל בין הזרועות שלי. ואני דואג. כל הזמן דואג. מה היא עושה, איך היא מרגישה, אם היא שומרת על עצמה - ואיך. מתסכל אותי שהיא לא יכולה לבוא, להיות אצלי במיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה שלי. משתגע מהמילים שלה, מצטמרר מהקול שלה. מהשיחות הארוכות אל תוך הלילה השקט ומהיופי שלה שמגיע אל תיבת הדואר שלי בפיסות קטנות. ברדיו הקריין משסע את המתראיינת ומכריז על צבע אדום באשדוד ובעוד עשרות מקומות ואני רק אומר לה לרוץ. כוסס את הציפורניים - מה שאני לא עושה כמעט אף פעם, ועוצר את הנשימה עד שאני שומע ממנה שוב. יפהפיה נהדרת שלי, אני משתגע כאן. גם ממך וגם בגללך וגם בזכותך. ואני דואג. כל הזמן דואג. 

מוקדש לך, אהובה שלי.

(תשמרי על עצמך, בבקשה.)

צבוע באדום.

קובי